שלום רב, אנחנו משפחה אשכנזית שחוגגים את ליל הסדר עם קערת פסח ישנה של סבאי ז"ל. בקערה יש 6 מקומות בניהם רשום 1. מרור 2.כורך כל פעם אנחנו מתבלבלים.. היכן שמים את שורש החזרת והיכן את החסה?? דבר נוסף,הבילבול בין אכילת מרור לכורך...שאוכלים מרור...זה חסה וחרוסת בלבד בלי שורש החזרת ובלי מצה? או שזה הפוך...שורש חזרת עם חרוסת...?? וכך גם שאוכלים "כורך"..הכוונה למצה עם חסה ושורש החזרת הטחון עם חרוסת יחדיו שמעליו מצה נוספת כמו סנדוויץ?? או רק שורש חזרת עם חרוסת ומצה בלבד?? בתודה גדולה מראש

לשואל, שלום וברכה! הבלבול שלך מוכר ונפוץ. באכילת מרור צריך לקחת את ירק שהוא מרור, כדלהלן, ולהטביל אותו במעט חרוסת ולאכול בלי מצה. בכורך אוכלים את המרור עם קצת חרוסת ועם כזית מצה (שו"ע סי' תעה ס"א ומשנ"ב ס"ק יט). באיזה ירק לבחור? הדבר הנכון הוא להשתמש גם למרור וגם לכורך בחסה בלבד, בתנאי שהיא נקיה לחלוטין מתולעים. בזהות הירק אין שום הבדל בין המרור לכורך, למרות שבחלק מקערות הסדר כתוב על קערית אחת "מרור" והשניה "חזרת". ה"חזרת" בלשון חז"ל והראשונים היא היא החסה שלנו! מכיוון שהחסה מתוקה, עדיף לאכול גם מקלחי החסה המרירים יותר. ומי שרוצה לשמר את מנהג אבותיו באשכנז, שלא הייתה להם חסה, לאכול דווקא מה"חריין" הקרוי כיום "חזרת", וכדי להרגיש יותר מרירות, יכול להוסיף מעט ממנה; אבל מעיקר הדין עדיף שלא לעשות כך. מכיוון שנקודה זו אינה ידועה לכל אביא כמה מקורות. 1. במשנה בפסחים (פ"ב מ"ו) נאמר: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, ובעולשין, ובתמכא, ובחרחבינה, ובמרור". הגמרא (פסחים לט ע"א) מפרשת את המילים הללו: "חזרת - חסא". הגמרא גם מספרת שאחד האמוראים העדיף את את הירק "מרירתא", בגלל שהיה מר יותר, אבל הגמרא קובעת שמנהגו לא נכון מפני ש"מצווה בחזרת", שהיא חסא, ויש בה רמז שהקב"ה חס עלינו, והיא לא מרה ממש. ה"חסא" שבגמרא היא החסה שלנו, כפי שפירש הברטנורא: "בחזרת - בערבי חסא, לטוגא בלע"ז" (כלומר, הירק הנקרא באיטלקית lattug, שהוא החסה שלנו). 2. מאיפה, אם כן, הגיע החריין? מסביר המשנה ברורה (סי' תעג ס"ק לו): "והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים, ועל כן המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן). ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם, שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול, ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן [=מגרדת] ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו". 3. עניין זה התבאר בהרחבה בשו"ת חכם צבי (סימן קיט): "לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו, כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט [=חסה בגרמנית] ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע, וקורין אותו לאטוגא סאלאט, ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים האמורים בגמרא: שרף, ופניו מכסיפין, ותחלתו רך וסופו קשה, ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא, שהן קרות, אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצוות מרור, או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא, ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפי דעת מקצת חכמים. ונפק מיניה חורבא [=ויצא מזה נזק], כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפילו כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו, חי ומבטלים מצוות מרור. ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו. כי באמת במקום שחזרת שהוא האלטיגא סלאט שכיח, כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז, אף שהוא עודנו קטן מאוד, קורא אני על הקרי"ן סכנה ואין בו מצווה. וכל אשר נגע אלקים בלבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה האלטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר". 4. בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קלב): "ואודות מצות מרור בפסח, אמת נכון הדבר מה שכתב החכם צבי והכי נהגו כל רבותי זצ"ל ואנו נוהגים אחריהם" (בהמשך כתב שמי שאינו יודע לבדוק היטב את החסה מתולעים עדיף שיקח את החריין, כי אמנם החסה עדיפה למצוות מרור אבל אין להסתכן משום כך באיסור תולעים מדאורייתא. ב"ה, בימינו ניתן להשיג חסה נקיה לחלוטין ושיקול זה אינו בתוקף). 5. כך כתב גם הנצי"ב מוולוז'ין במכתב לבנו (נדפס ב'מרומי שדה' פסחים לט): "וגם מה שדקדק בני נרו יאיר לאכול חריין, איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה, כדעת רוב האחרונים שהוא חזרת? ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף? והלא 'דרכיה דרכי נועם' כתיב!". 6. לגבי היחס בין המרור לכורך כתב החיי אדם (כלל קל, סדר ההגדה בקצרה, סעיף יא): "ודע שאין חילוק בין המרור שמברך עליו או זה שלוקח בכריכה, דלא כמו ששמעתי ממקצת בני אדם בשם כתבי האר"י שהם ב' מינים, והם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם". הרחיב על כך בספר 'שער הכולל' (ספר חשוב בקבלה וחסידות מאת אחד מקדמוני חסידי חב"ד, רבי אברהם דוד לאווט, וילנא תרנ"ו, פרק מח): "מחמת שינוי הלשון, שמתחילה קורא אותו 'מרור' ואחר כך 'חזרת', נוהגין הרבה אנשים שלא ליקח מין אחד על מרור וכורך, ואפילו במקומות שנמצא סאלאטע [=חסה] אינם עושים הכל מן סאלאטע. וטעמם, אולי אין בקיאים בחמישה המינים שבמשנה, לכן יוצאים ידי אכילת מרור בירק מר. ולא דקו, דאם כן יש לאוכלם בלא ברכה [כלומר, הם חוששים שאולי החסה איננה מרור, ולכן אוכלים בכורך ירק מר אחר. וזה לא מדויק, כי אם יש באמת ספק בזהות המרור לא היו צריכים לברך "על אכילת מרור" על החסה]... אבל באמת מצוה להדר אחר חזרת שקורין סאלאטע, כמו אחר אתרוג הדר, ואין חילוק בין מרור ובין כורך". בהמשך הסביר שבקערות ובסידורים נכתבה המילה "חזרת" במקום המיועד לכורך רק כדי להסביר שאין להניח בקערה את כל ה"סנדביץ'" של הכורך אלא רק את החסה. ומזה השתלשלה הטעות שכביכול צריך להניח בקערה וגם להשתמש בשני מינים שונים של מרור, ולא היא. 7. למקורות נוספים בפוסקים בימינו על עדיפות החסה למרור ועל כך שאין הבדל בין המרור לכורך ראה ב'מקראי קודש - הלכות ליל הסדר' מאת הרב הררי, מהדורה שניה עמ' תיג ועמ' תסח. 8. לעניין העדיפות לאכול גם מקלחי החסה המרירים יותר אציין בקצרה: הנושא שנוי במחלוקת, ולדעת כמה ראשונים יש עניין במרור להרגיש את טעם המרירות (רשב"ם פסחים קטו,ב; 'ספר המנהגות'; ראבי"ה סי' תעג. הרחבה בחזו"א מועד סי' קכד לדף לט,א, ולעומתו ערוך השולחן תעה,טו ומשנה הלכות ח"ז סי' סח). 9. ההעדפה שלא להוסיף "חריין" לחסה מבוארת ב'הליכות שלמה' עמ' רצז, והסיבה, כדי שהטעם החריף של ה"חריין" לא יבטל את טעם החסה.