לכבוד הרב שלום וברכה. בנידון זריקת חוטי הציצית- הנה הרמ"א באו"ח סימן כא סעיף א, כתב שיש אומרים שאין לזורקם במקום מגונה. ובס’ פסקי תשובות (עמ’ קצו ד"ה נתבלו או נתיישנו וכו’) כתב שאסור לזורקם לאשפה ואפי’ עטופים. ולא ידעתי מדוע לא תועיל עטיפת החוטים בשקית, והרי לפי השו"ע בסעיף א מותר לזורקם לאשפה. ומה שהרמ"א כתב להחמיר, מקורו מהכל-בו כפי שהביא בדרכי משה ס"ק א, ושם כתב ’לאו אורח ארעא לאנהוגי בהו מנהג בזיון’. ומשמע שהסיבה להחמיר אינה משום שיש איזו קדושה בגופם, אלא שזה אינו דרך ארץ, וא"כ כאשר שמים את זה עטוף בשקית לא נוהגין בזה מנהג בזיון. וכמו שראינו שנוהגים לעטוף לחם ולהניחו באשפה. ואמנם בתרומה יש מחמירים בזה כי האשפה עוברת ’גריסה’, אך כאן זה יותר קל, כי מן הדין מותר אפילו לזרוק. ולכא’ ראיה גם מדברי המשנ"ב ס"ק ז, שכתב שמותר לזורקם על הרצפה ואם אח"כ נגרם שנזרקו לאשפה אין בעיה, משום שהוא לא זרק בידיים. רואים מכאן שאין דין לשמור על חוטי הציצית מבזיון, אלא לא לבזות בידיים. ואם כן גם אם נזרוק עטופים לאשפה, לא עשינו מעשה בזיון. אמנם יתכן שהמנהג וכך ראוי לגונזם, אך אני שואל על עיקר הדין. אשמח לשמוע חוות דעתו של כת"ר. בתודה מרובה

לשואל, שלום וברכה! דעתי כדבריך שמעיקר הדין מותר לזרוק את חוטי הציצית לאשפה בשקית אטומה, אם כי הדברים אינם פשוטים כל כך. ראשית יש לברר האם המניעה לזרוק לאשפה היא איסור, לדעת הרמ"א, או מנהג בלבד. בגמרא במגילה כו ע"ב נאמר ש"תשמישי מצווה נזרקין". על פי זה פסק הרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט): "נפסקו לו חוטי לבן או תכלת - זורקו באשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה", וכן בסמ"ג (מ"ע כו). האשפה שבזמן חז"ל הייתה מטונפת לא פחות מאשר בימינו, שהרי לרוב הייתה בה גם צואה (עיין ברכות כה ע"א ורמב"ם הל' ק"ש פ"ג הט"ו). אולם באורחות חיים (הל' ציצית אות לד) כתב: "נפסקו חוטי הציצית - זורקם לאשפה, לפי שאין בגופן קדושה, דתשמישי מצוה נזרקים. ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי: נהי דאין צריכים גניזה, אבל לאנהוגי בהו מנהג בזיון לאו אורח ארעא". ויש לדון מה היחס בין שני המשפטים: האם הראב"ד חולק ואוסר לזרוק באשפה, או שמא "לנהוג בהם מנהג בזיון" הוא עניין אחר. והדברים מתבארים יותר בספר הכלבו (סי' לא; וספר הכלבו הוא גם כן מבעל האורחות חיים), וז"ל: "ושיירי פרזימות, שהן שיירי טליתות מצוייצין, אסור לטלטלן בשבת. וכתב הראב"ד ז"ל: דוקא שיירי פרזימות, משום דהוי תשמיש מצוה לא חזי לקנוח... אבל שיירי מטליות אחרות, דחזו לקינוח, אפילו בכל שהוא מטלטלין להו. ואע"ג דתשמישי מצוה נזרקין, נהי דלא צריכי גניזה אבל לאנהוגי בהו מנהג בזיון לאו אורח ארעא". פירוש הדברים: בשבת קכה ע"א נאמר ש"שיירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת. אמר אביי: במטלניות שאין בהן [שיעור] שלש על שלש [אצבעות], דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים". הראב"ד התקשה בשאלה, מדוע מטליות קטנות משיעור זה אינן ראויות לשימוש כלל, הרי ניתן לכסות בהן טינופת, כפי שנאמר בגמרא שם לגבי שיירי מחצלאות! ותירץ שמדובר בטליתות של מצווה, שאין להשתמש בהם לשימוש מבזה כמו כיסוי טינופת (עיין שו"ע או"ח סי' שח סעיפים יב-יג). מכאן למדנו שהראב"ד הסיק מהסוגיה שאין זה מקובל להשתמש בטלית שבלתה לקינוח, ולכן אין לה שימוש והיא מוקצה. אך משמע שגם לדעתו מותר וגם נהוג לזורקם ככל פסולת, דהיינו לאשפה. ולשון הריטב"א בשבת שם: "והראב"ד ז"ל פירש דהכא בשיירי טלית של מצוה... דכיון דכן לא מכפרי בהו טינופיא, דאע"ג דשיירי מצוה נזרקין, לאו אורחא דמילתא לכסויי בהו טנופיא". ובמאירי שם: "גדולי המפרשים [זהו כינויו לראב"ד] פרשוה כאן דוקא בבלאות טלית של מצוה, שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהם, ולא להשתמש בהם תשמיש המגונה אלא שהוא זורקם ובלים מאליהם". ובר"ן (על הרי"ף מח ע"ב): "וכתב הראב"ד ז"ל... דוקא בטליתות של מצוה, מפני שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהן ולא ליחד אותם לתשמיש המגונה אלא שהוא זורקן והן כלין, אבל שיורי בגדים אחרים מותר לטלטלן, דלא גריעי מחרס קטנה דחזיא לקנוחי ביה טינוף והאי נמי חזי להכי" (אגב, בשו"ת שואל ומשיב, חמישאה סי' מז, הוכיח מהרמב"ן בסוכה שמותר להשתמש בלולב לאחר מצוותו גם בתור מטאטא, ולא כדעת הראב"ד). בשולחן ערוך (סי' כא ס"א) פסק כדברי הרמב"ם: "חוטי ציצית שנפסקו יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה". ובסעיף ב פסק כדברי הראב"ד: "טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים". מה היחס בין שני הסעיפים, היתר החוטים באשפה ואיסור השימוש המגונה בטלית? שלושה פירושים במפרשים: א. אין להשתמש תשמיש בזוי, אבל מותר לזרוק לאשפה, מאחר שאין בזה ביזוי בידיים (משנ"ב סק"ג); ולענ"ד פירוש זה מיושב יותר בלשונות הראשונים הנ"ל. ב. החילוק הוא בין החוטים לבין הטלית (כך משמע בט"ז סק"ג, עי"ש בלבושי שרד ובפמ"ג משב"ז סק"ג, וכן ביאר במגן גיבורים). ג. בברכי יוסף (סי' כא סק"א ובאריכות בסי' טו סק"א) סובר שזריקה באשפה שקולה לשימוש מגונה, וגם השו"ע מודה שראוי שלא לעשות כן, ומה שכתב בסעיף א הוא רק שמעיקר הדין "יכול לזורקן" (ובלשונו בסעיף ב הגיה: "ואינו רוצה לקנח" במקום "ואינו מותר לקנח", וכך הנוסח בדפוס הראשון של השו"ע, כפי שהעירו ב'שולחן ערוך השלם'). הרמ"א כתב בסעיף א: "ויש אומרים דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה. ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תבוא עליו ברכה". ובדרכי משה הביא את דברי הכלבו הנ"ל בשם הראב"ד. הרמ"א מחדש שאסור גם "לזורקן במקום מגונה", דבר שאינו מופיע בכלבו, ופירשו הפמ"ג (משב"ז סק"ג, בלשון מסויגת: "כפי הנראה") והמשנ"ב (ס"ק ו-ז) שאין לזורקם לאשפה, ואף היא בכלל "מקום מגונה", והוסיף המשנ"ב שכך הדין לדעה זו גם בשאר חפצי מצווה, כגון סכך ולולב ושופר. לפי ביאור זה כוונת הכלבו שהראב"ד חולק על הרמב"ם, ואוסר לזרוק תשמישי מצווה לאשפה. ברם, בערוך השלחן (סעיפים ד-ה) פירש ש"מקום מגונה" הוא "לזורקן לבית הכסא", וכתב שאף השו"ע מודה לדינו של הרמ"א, כלומר, הכל מודים שאשפה מותרת. לענ"ד ביאור זה מיושב יותר בלשונות הראשונים, כאמור, ואין כאן מחלוקת כלל. וממילא באשפה הסתמית שלנו הכל מודים להתיר מן הדין, ורק "המדקדקין" מהדרים להמנע מכך. יש להעיר שהשו"ע הרב פירש כמשנ"ב שלפי ה"יש אומרים" אסור לזורקן אף באשפה, ובכל זאת כתב שהלכה כשו"ע שהדבר מותר, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ובלבוש (סי' כא ס"א) סתם כדברי השו"ע שמותר לזורקם לאשפה. נמצא, אפוא, שמצד אחד אין זה פשוט שמצד הדין מותר לזורקם באשפה, ויש שהבינו שלדעת הרמ"א זהו איסור. ומאידך, הסברה הפשוטה יותר היא שגם לדעת הרמ"א אין בזה איסור, אם משום שהוא לא עסק כלל בזריקה לאשפה רגילה, ואם משום שכתב זאת כחומרא בלבד. כעת נדון בשאלה האם השלכה לאשפה בתוך שקית אטומה שונה מהשלכה ישירות לאשפה. בפסקי תשובות חילק בין הטלית עם החוטים, או החוטים בלבד, שאסור לזרקם לאשפה אפילו מכוסים (הערה 19 והערה 29), לבין הטלית ללא החוטים, שאותה מותר לזרוק באשפה כשהיא מכוסה (הערה 25), מפני שבה נאסר רק שימוש מגונה ולא נאסר להניח במקום מגונה. לדעתו הזריקה לאשפה, אפילו כאשר החוטים מכוסים, היא בגדר "מקום מגונה". אלו דברים התלויים בסברת הלב, ויש צד להחמיר בציצית יותר מאשר בתרומה מפני שניכר לכל שזהו חפץ ששימש למצווה. ומה שנוהגים לעשות כך בלחם, מסתבר שלגביו די בכך שנוהגים בו ביתר כבוד מאשר שאר המאכלים כדי להפקיע את השלכתו מכלל "ביזוי". מכל מקום, ראיתי לכמה פוסקים שהקלו להניח בשקית באשפה דברים שיש בהם דין לנהוג בהם בכבוד, כגון הזמנות עם פסוקים (שו"ת אז נדברו ח"ז סי' סה, ועיין שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקנג-תקנד, שהתשובות סותרות לכאורה בפרט זה). ויש שכתבו זאת גם לגבי הציצית (הרב יואל שוורץ, פתיל וגדילים עמ' 111). לאור זאת, וע"פ מה שהתבאר שמן הדין אפילו השלכה ישירה לאשפה מותרת, אני מצטרף לדעתך שמותר לזרוק לאשפה בתוך שקית אטומה. ומכל מקום, דברי הרמ"א שהמדקדקים מהדרים לגונזם ותבוא עליהם ברכה, שרירים וקיימים.