במסגרת חינוכית כל שהיא מציגים לחניכים דילמות מסוימות, ורצינו לדעת האם ישנה פסיקה הלכתית בדילמות. נשמח מאוד אם כבוד הרב יוכל לעזור לנו. הדילמה הראשונה היא האם להעתיק או לא במבחן ארצי במתמטיקה. המציאות היא יומיים לפני שבת ארגון לאחר חודש תמים של עבודה. אחד מתלמידי הכיתה משיג את העותק של המבחן לפני הבחינה והוא מפיץ אותו בקרב חברי הכיתה כדי שילמדו את התשובות הנכונות לפני המבחן. אם יוחלט לא להעתיק הדבר יגרום או לציון נמוך (שישפיע ישירות לבגרות) או לכך שהתלמיד, שהוא מדריך של שבט שלם, יגרום למפח נפש אצל החניכים שתלויים בו ועבדו חודש שלם למען אותה שבת, שכנראה יאלצו להפסיד חלקים נכבדים ממנה (כגון חדר בו יציגו את כל עבודתם במשך החודש, מופע עליו עבדו בהתאם לנושא הנלמד של אותו חודש וכו’) עקב למידתו למבחן. האם ישנה הלכה פסוקה בנושא? הדילמה השנייה היא האם להלשין או לא על הכיתה. המציאות היא שכהמשך לסיפור הקודם התלמיד החליט שלא להעתיק (בניגוד לשאר חבריו), ציוני הכיתה היו גבוהים והוחלט ממשרד החינוך כאות הוקרה לזכות את תלמידי הכיתה בטיול בתנאי שכל תלמידי הכיתה יחתמו על תעודה שהכיתה ביצעה את המבחן ביושר. התלמיד שלא העתיק לא חתם אבל אחד התלמידים זייף את חתימתו. התלמיד מתלבט האם לספר למורה שהמבחן נעשה שלא ביושר בלא לספר מי גנב את הטופס וכו’. השיקולים לספר הם כדלהלן: התלמיד חשוף למציאות בה נעשה עוול מוסרי ממדרגה ראשונה כאשר שתיקתו של התלמיד היא הגורמת לכך שהעוול ימשיך להתקיים, דבר שהוא סיוע לדבר עבירה. עוד שיקול הוא גזל כספי הציבור שנעשה פה כאשר הכיתה תקבל כסף ממשרד החינוך (שזה כמובן כספי ציבור) למרות שלא מגיע לה!. אם נפלפל אף יותר נגלה שאם הם לא היו מעתיקים כיתה אחרת במקומם הייתה מקבלת את טיול, וכעת הם בנוסף גזלו גם ממנה את הטיול!. היוצא מהדברים הוא שהתלמיד נחשף לעוול כיתתי כ"כ גדול כאשר הכיתה משקרת ואף לוקחת כספים לא לה. במידה והתלמיד לא מדווח על העוול יוצא שהוא משקר ואף מסייע לעברות החמורות הללו. מן העבר השני קיימת כאן בעיה של לשון הרע כאשר המצב הוא שהוא עד יחיד (שהרי רק הוא בא לספר). במידה והוא העד היחיד בלבד עדותו לא תתקבל (שהרי הוא צריך איתו לפחות חבר נוסף שיסכים ויוכל להעיד מבחינת כשרותו לדבר, דבר שאיננו קיים). החפץ חיים כותב בספרו שעד יחיד המעיד עובר על איסור לשון הרע ומוסיף שלפי דעת היראים אף מלקים אותו!. האם הוצאת כספי הציבור שלא כדין מתירה לעבור על איסור זה ושאר הנקודות שהובאו לעיל? נדגיש שגם אם יוחלט להוציא את הכספים אין כאן מעשה גניבה של אותו התלמיד אלא עבירה של אחרים שהוא יכול למנוע בסיפור. עוד נסביר שגם אם יאמינו לאותו תלמיד אין זה מפני שהוא נאמן כבי תרי אלא מצד חשד המורה הטבעי בתלמידים וכן מדובר במציאות שברור שיפעלו על פי דברי התלמיד ולא רק ’למיחש מבעי’. במידה והוא כן מחליט לדווח על המקרה הוא יכול למנוע כאן גניבת דעת של ציבור שלם ובנוסף לקיחת כספי ציבור שלא מגיעים לשאר התלמידים. הדילמה השלישית היא כאשר מתברר לתלמיד שידוע למחנכי הכיתה שהתלמידים העתיקו והם דורשים ממנו לומר להם מי היה התלמיד שגנב את עותק המבחן באיום שאם לא יספר ייענש שלא לצאת לטיול אלא לעשות עבודה במתמטיקה. גם כאן התלבטנו האם מותר לו לספר מצד הלכות לשון הרע כנ"ל וכן מדיני נוגע – האם זו עדות שהוא נוגע בה בגלל העונש. כמובן, ייתכן גם שאין כאן גדרי עדות כלל אלא הנהגות עולם שיש להם דינים אחרים וכן שאר צדדים שלא חשבנו עליהם. נשמח אם הרב יאיר את עינינו.

אני מבין שהשאלה אינה מעשית, ולכן קל יותר לענות עליה, כי אף אחד לא ישלם מחיר אישי. א) אסור להעתיק במבחן, וזה בכלל איסור "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא), שכולל גם איסור גנבת דעת (ריטב"א חולין צד, א). ועיין בפניני הלכה ח"ג ע' 162. ב) ככלל אדם צריך למנוע מעשה עוול, ובמיוחד כאשר הדברים קשורים בהפסד ממון לאחרים. ואיסור "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), כולל גם איסור לעמוד מנגד כאשר גונבים או מזיקים ממון של חברו (ע' בפניני הלכה ח"א ע' 38). ובמיוחד כאשר זייפו את חתימתו, ראוי שימחה על כך. והטוב ביותר שכל חבריו ידעו שהוא אינו מוכן לשתף פעולה עם שקרים כאלה, ואם ידע על כך יתריע בפני הממונים. אם ידעו זאת מראש, יתכן וימנעו מעשיית העבירה. ג) כאשר מדובר במוסד חינוכי, ראוי שכאשר קורה דבר חמור שכזה, ההנהלה תדע. שזאת היא תכלית המוסד, וכל מי שהגיע לשם יודע שלשם כך המוסד הזה קיים. אמנם כאשר מדובר במוסד שאיננו חינוכי, ספק בעיני כיצד צריך לנהוג, ואין בידי פנאי לעיין בזה עתה.