עפ"י הבנתי מבירור ההלכה לענין סירוב הפקודה הרב מתבסס על ההלכה שמובאת ברמב"ם לגבי האיסור לשמוע למלך למצווה לעבור על אחת ממצוות התורה. בעיון רחב בהלכות מלכים ומלחמותיהם נראה בבירור לענ"ד שבמקרים של תיקון המדינה ומלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד צר- מתור למלך לעבור על דברי תורה כצורך שעה וחובה לשמוע לו. עפ"י הבנתי, כיום, כל שיקול בטחוני הנלקח ומיושם בעימות עם שכנינו הערבים נחשב בגדר "מלחמת מצווה" של שמירה על בטחונם של כלל ישראל וקיומו. (שהרי, לענ"ד, לא ניתן לומר שרק במקרה של איום אטומי למשל על המדינה תחשב המלחמה למלחמת מצווה, אלא במצב הנוכחי, לממשלה יש את הסמכות האנצלת עליה מדיני מלך (כמו שפסק הרב קוק) לקבוע בעניינים שנוגעים לבטחון המדינה וכלל ישראל שהם מוגדרים מלחמת מצווה)). עפ"י זה- ישנה חובה לציית להוראות הממשלה בעניינים אלו, גם כשהם סותרים דיני תורה, כמו שכל חייל מבצע פקודות של חילול שבת ביום-יום הצבאי. עפ"י הבנתי, ההלכה ברמב"ם שאסור לשמוע למלך עוסקת בכל המקרים שלא נכנסים לתחום מלחמת מצווה (שבה כידוע הותר לאכול נבלות וכו’) ולתיקון המדינה. והאיסור לשמוע לו יהיה רק במקרה של גזירה של המלך בכוונה להעביר על המצוות דווקא, במקביל לדיני קידוש ה’. השאלה כאן לענ"ד היא המניע לציווי, וברגע שהמניע חיובי והמצווה היא לא אחת מ3 "יהרג ובל יעבור" ישנה חובה לעבור על המצווה. שאלתי היא כיצד הרב הבין את דברי הרמב"ם בדרך שהובילה אותו להורות לסרב, מפני שעפ"י עיוני בנושא העליתי בידי תשובה שונה. אם טעיתי בעוד הנחה- אשמח לתיקון של הרב. נ.ב ברור שברגע שהכנסת או הממשלה יוגדרו כמלך שרוצה להעביר את ישראל על דתם או על אחת מהמצוות, תהיה חובה לסרב לפקודתן, אך לענ"ד לא סביר ולא נראה שזהו המצב, שהרי כוונת הממשלה היא טובת העם והם פועלים עפ"י מה שנראה להם מתוך הערכתם הבטחונית, מה גם שהם אלו שאחראים על שיפוט המציאות במקרה כזה, שהרי מלך מוציא למלחמת הרשות גם ללא סנהדרין, והוא נחשב ה"מומחה הבטחוני" בנושא הזה. לא נראה לי שסביר לומר שהממשלה או העומד בראשה רוצים דוקא להעביר על המצוות, שהרי אני בטוח שאם הם היו חושבים שיש ביכולתנו להשאר ביישובינו- הם לא היו מונעים זאת. תודה רבה וסליחה על האריכות.

עיין בסנהדרין מט, א, במעשה בעמשא בן יתר שהלך בפקודת המלך להזעיק את ישראל למלחמה כדי להגן על מלכות בית דוד, והתעכב בגלל שדברי המלך הקב"ה קודמים לציווי מלך בשר ודם. ושם מדובר בעניין הנוגע לקיום הממלכה. אמנם נכון שבמקרים של פיקוח נפש לאומי, אין אפשרות שכל חייל יחליט כיצד ראוי לתקוף, ואם יתקפו באופן אחר יסרב פקודה. בדיוק למקרים אלו יש חובה לציית, אלא אם כן ברור בעליל שהפקודה אינה נכונה. אבל כאשר מדובר בפעילות אזרחית, כנגד אזרחים, שהיא כנגד מצווה מהתורה, אסור להשתתף בפעילות כזו.