כאשר מתפללים שמ"ע יחד עם חזרת הש"ץ ואומרים איתו קדושה מילה במילה (כמובא בשו"ע קט, ב) - א. האם יש לומר את הקדושה בלחש כיוון שנמצאים בתפילת הלחש, או בקול כיוון שאומרים קדושה? ב. האם יש להגביה את העקבים באמירת הפסוקים כמו שנוהגים בדרך כלל בקדושה?

לשואל, שלום וברכה! א. מסתבר שמותר לומר את הקדושה בקול כשאר הציבור. ב. יש להגביה כמו שנוהגים בדרך כלל (אשי ישראל פל"ג הערה יט; ועיין יביע אומר ח"ו או"ח סי' טז). הרחבה בסעיף א: 1. בעניין זה ראיתי דעות שונות והתייעצתי עם כמה תלמידי חכמים. במאמר מרדכי (כרמי, סי' קכה סק"ב) כתב כדבר פשוט שיש לאומרו בלחש (אם כי יתכן להבין שדבריו מוסבים רק על משפטי הקישור, "נקדישך" וכו', ולא על עיקר הקדושה, "קדוש קדוש" וכו', עיין שם). לעומת זאת בתורת חיים (סופר, סי' קט סק"ו) כתב בפשטות שהיחיד יכול לומר את הקדושה בקול רם. ובספר 'אשי ישראל' (פל"ג הערה יט) נאמר שהחזון איש "הקל בדוחק" לאומרה בקול. 2. נראה שהמחלוקת היא בשאלה האם אמירת הקדושה באמצע תפילת העמידה, כאשר היחיד מקביל לש"ץ, פירושה שכעת מותר להפסיק מתפילת העמידה האישית לטובת הקדושה הציבורית, ולכן דינה כדין כל אמירת קדושה, בקול רם, או שמא פירוש הדבר שכעת עבור היחיד זהו חלק מתפילת העמידה שלו, שנאמרת בלחש. וצד נוסף, שמכיוון שעל כל פנים כעת הוא באמצע תפילת העמידה, עצם המצב של עמידתו לפני ה' מחייב תפילה בלחש דווקא (כך ביאר את צדדי הספק הרב שמשון פינקוס זצ"ל, בספר 'נפש שמשון' על התפילה, עמ' שפא-שפב). בעניין זה יש לדון על פסק השו"ע (סי' קט ס"ב) שהיחיד האומר את הקדושה במקביל לש"ץ יאמר גם את קטעי הקישור "נקדישך" וכו', בניגוד לציבור, שאומר רק את הפסוקים "קדוש" "ברוך" ו"ימלוך" (סי' קכה ס"א, ולא כנהוג היום ברוב העדות). מה טעם ההבדל? התחבטו בזה הט"ז סי' קכה סק"א ובמאמר מרדכי הנ"ל, ויש מקום לבאר זאת על פי שתי הדרכים הנ"ל: א. הקדושה במקרה זה נאמרת כחלק מתפילת העמידה האישית, ולכן עליה להיאמר במסגרת נוסח עם הקשר, שיוצר ברכה מובנת. אם היחיד המתפלל במקביל לש"ץ יסיים את ברכת "מחיה המתים" ואחר כך יאמר רק "קדוש" וכו' בלי הקדמה, זו אמירה חסרת פשר. כיוצא בזה כתב המשנה ברורה (סי' קט סקי"א וסי' קכד סק"ט) שהיחיד המתפלל במקביל לש"ץ מסיים כמותו (לפי נוסח אשכנז שכך אומר הש"ץ) "לדור ודור נגיד גדלך", ולא "אתה קדוש" (וכך כתב כבר ה'כלבו' סי' יא). מדוע? מפני שלפי מנהג זה הנוסח "אתה קדוש" מתאים כפתיח לברכת הקדושה, ולא אחרי שכבר אמרנו את פסוקי הקדושה וכעת מתבקש קטע סיום. הוי אומר, היחיד צריך לוודא שאמירת הקדושה על ידו תתאחד כמסכת הגיונית ברצף תפילתו ולא תהיה אמירה קטועה ותלושה מהקשר התפילה (וכך ביאר זאת הגרי"ד סולובייצ'יק, 'רשימות שיעורים' ברכות כא ע"ב). ב. הקדושה במקרה זה נאמרת רק מפני שהיחיד נגרר אחרי שליח הציבור, וכדי להדגיש את היותו טפל לש"ץ עליו לומר את כל הנוסח שלו. כך מבאר המאירי (ברכות כא ע"ב): "וגדולי המפרשים מוסיפים בדבריהם שאף נוסח הקדושה, רוצה לומר 'כתר יתנו' וכו' או איזה נסח שיאמר, הוא צריך לאומרו מלה מלה, שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפלת החזן". 3. מלשון הראשונים משמע קצת שהקדושה נאמרת כרגיל. כך במקור הדין בדברי רב האי גאון (מובא ברי"ף ברכות יג ע"ב): "כתב רבינו האי גאון זצ"ל דמנהגא דרבנן, כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש - דמעכב עד דמסיימי, וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח, ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש, ועני קדושה בהדי צבורא, ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה". רב האי מדגיש שהיחיד יתחיל את תפילתו בלחש במקביל לש"ץ, ואחר כך "עני קדושה בהדי צבורא", יחד עם הציבור, ומשמעות הלשון נוטה יותר שה"יחד" אינו רק מבחינת הזמן אלא גם מבחינת הצורה, בקול רם. ועל כל פנים, אם היה איסור באמירת הקדושה בקול היה על רב האי לציין בפירוש שגם הקדושה תיאמר בלחש. לשון זו או דומה לה מופיעה בעוד הרבה ראשונים, וכיוצא בזה בלשון הרמב"ם (הל' תפילה פ"י הט"ז): "ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ועונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפלה לעצמו". משמע ש"עונה קדושה עם הציבור" מנוגד ללחש שהזכיר לפני כן. יותר משמע כך מתיאורו של ר' אברהם בן הרמב"ם (מובא בתחילת ספר מעשה רוקח) לנוהל התפילה המקוצר שקבע אביו הרמב"ם, ובו חזרת הש"ץ נאמרת במקביל לתפילת היחידים: "ששליח צבור יגביה קולו מבראשונה להוציא מי שאינו יודע, והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו להוציא עצמן. ויאמר הקדושה בברכה שלישית והעם יענו הפרקים שראוי לענות, ויברכו הכהנים ברכת כהנים אחר ההודאה, והעם יענו אמן אחר כל ברכה וברכה, ויסיים שליח צבור והצבור תפלתם כאחד, ויפסעו כולן ג' פסיעות בבת אחת". מכיוון שברכת הכהנים בוודאי נאמרת בקול רם, משמע שכוונתו שגם שאר הדברים שהזכיר - עניית העם בקדושה ועניית האמן על ברכת הכהנים - ייאמרו בקול (אגב, נראה בבירור מדבריו שגם במקרה זה העם אומר רק את פסוקי הקדושה ולא את קטעי הקישור). זהו גם המנהג, לפי הידוע לי, כאשר מתפללים בחזרת הש"ץ מקוצרת, והציבור אומר בלחש את הברכות במקביל לש"ץ עד הקדושה, שהקדושה נאמרת בקול רם (כך מנהג עדות המזרח לפי מה שאני מכיר. אשכנזים, לעומת זאת, נוהגים במקרה זה להתחיל את תפילת העמידה רק אחרי הקדושה - משנ"ב סי' קכד סק"ח). אמנם יתכן לדחות ראיה זו מר"א בן הרמב"ם ומהמנהג, ולחלק: כאשר כל הציבור נמצא בתפילת הלחש שלו, על כרחם יאמרו את הקדושה בקול, כדי שיהיה ניכר שזהו דבר שבקדושה שנאמר בעשרה; ואילו כאשר הציבור כבר התפלל בלחש, ורק יחיד או יחידים מתפללים במקביל לש"ץ, אולי עדיף שיאמרו את הקדושה בשקט. 4. שיקול נוסף להתיר את האמירה בקול הוא, שגם אם הקדושה נחשבת כחלק מתפילת הלחש של היחיד נראה שאין איסור לאומרה בקול כדי לעורר את הכוונה. מבואר בפוסקים שבעת הצורך מותר לומר את תפילת שמו"ע בקול, כאשר אין בכך הפרעה לשומעים (ראו שו"ע או"ח סי' קא ס"ב וסי' תקפב ס"ט ובהרחבה בשו"ת משנה הלכות חט"ו סי' לה-לו). וכך משמע גם מלשון ר"א בן הרמב"ם הנ"ל, שהורה להתפלל "בלחש או בקול נמוך מקולו" של שליח הציבור, דהיינו, כדי שלא להפריע לציבור לשמוע אותו. ומכיוון שאת הקדושה כל הציבור אומר ביחד, אין שום הפרעה בכך שגם היחיד המתפלל את תפילתו יאמרנה בקול.