שלום הרב, רציתי לשאול, במלחמת החובה היו חייבים להרוג את כולם, כולל נשים וטף. ולעומת זאת במלחמת הרשות אנו מצווים להרוג רק את הזכרים, ולהשאיר את הנשים והטף. שאלתי היא מדוע יש שוני בין מלחמת החובה למלחמת הרשות? מדוע אנו לא הורגים את כולם גם במלחמת הרשות? או מדוע אנו לא משאירים את הנשים והטף גם במלחמת החובה? מה עשו עם השבויים הגויים ממלחמות הרשות? כלומר עם הנשים והטף. הרי הם היו נכנסים לגור בערים ובתים של אותם משפחות, אז מה עשו עם אותם השבויים? האם לא פחדו שתהיה התבוללות בעם כאשר הם ישאירו את הנשים והטף ממלחמת הרשות? האם יש מקור לתשובות לשאלות שלי מן התנ"ך? ואם לא אז מן הגמרא? תודה רבה!

שלום הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' כתב: אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו, שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו. (הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם והוא סובר ששואלין לשלום רק במלחמת הרשות וכל זאת עד שיהיו למס). ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. (הראב"ד משיג גם פה על דברי הרמב"ם וסובר שבשבעה עממין ועמלק אף על פי שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם אם לא מקבלים עליהם שבע מצוות. ומעיר הכסף משנה: שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים" ולכן לא הורגים אותם.) ומבאר ספר החינוך (מצוה תכה): לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהן. מכאן נלמד שבשאר העמים היות יד ישראל תקיפה ושולטת אין מקום לחשוש להליכה אחר תועבות הגויים. נחזור ללשון הרמב"ם שהובאה לעייל: "...ואין הורגין אשה ולא קטן... במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר 'כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה', וכן הוא אומר בעמלק 'תמחה את זכר עמלק'". הרמב"ם מדייק בלשונו ולא כתב "אבל מלחמת מצווה" אלא "אבל שבעה עממין ועמלק", ומטרתו לומר שיש מלחמות מצוה כמו "עזרת ישראל מיד צר" . שמטרת המלחמה היא להילחם עם הבאים עלינו לכלותנו ולא נאמר בה שום דבר על חובת הריגה של כל העם אלא על מניעת הסכנה לישראל. החילוק מסברא ברור: עם עמלק יש לקב"ה חשבון מיוחד וכן עם עמי כנען וכל תועבותם, כפי שנאמר כבר לאברהם אבינו "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", אבל עמים אחרים המתקיפים אותנו - המלחמה בהם נועדה לתכליתה המעשית, הצלת ישראל, וגם לנקמת ה' וישראל בהם, אבל אין עניין עצמי בהשמדתם הגמורה. לסיום נביא את דברי הרב קוק באגרות (אגרות הראיה א', אגרת פט, עמ' ק): "וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא יילחם, שאז היו מתקבצים כולם ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא, היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה". (סליחה על העיכוב במתן התשובה) יום טוב