ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נסיעה לטיול שעלולה לבטל את המניין במקום המגורים | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ד כסלו תשע"ח

נסיעה לטיול שעלולה לבטל את המניין במקום המגורים


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום רב, ראיתי את הדיון על נסיעה לטיול במקום שבו אין מנין. שאלתי היא הפוכה. אני חי בקהילה בארה"ב. בחופשים האמריקאים אנחנו רוצים לטייל אך יש חשש שלא יהיה מניין במקום מגוריי בשל כך. האם מותר לי לטייל בכל זאת?

תודה רבה

תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
אם יש רב מקומי ראוי להתייעץ אתו ולעשות על פי הוראתו. זהו הסדר הנכון בפסיקת ההלכה, שהוראה בעלת משמעות קהילתית תינתן על ידי רב המקום. מה עוד ששאלה זו תלויה בשיקולים שונים שרק בני המקום יכולים לדעת לאשורם, כגון: מה הנזק האפשרי מביטול המניין למשך תקופה מסוימת? האם מדובר רק על ביטול תפילה בציבור, או שמא ההשלכות עלולות להיות חמורות יותר?
בכל אופן, בהנחה שאין רב מקומי או שהשאלה נשאלת גם על דעתו, לעניות דעתי התשובה היא שאם מה שעומד על כף המאזניים הוא חשש לביטול המניין למשך מספר ימים, מותר לנסוע למרות החשש מביטול המניין אם עבורכם הנסיעה היא צורך גדול על פי שיקול דעתכם. ואם יש באפשרות הקהילה לשכור אנשים שיבואו לעירכם להשלים מניין בתקופה זו, או להחליף דירה עם מישהו מעיר אחרת שיבוא לחופשה אצלכם וישלים את המניין, הרי זה רצוי מאוד.

הרחבה:
בשולחן ערוך (או"ח סי' נה סעיפים כא-כב) נפסק: "עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו... אין כופין להשכיר להשלים מנין כי אם בימים הנוראים, וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שניים, אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון שלושה או ארבעה". פירוש הדברים: בימים נוראים חובה על כל מי שהמניין תלוי בו להישאר במקומו או לשכור מישהו אחר במקומו. כמו כן, אם חסר איש אחד או שניים למניין יכולים בני העיר לחייב זה את זה לשלם כדי לשכור אנשים להשלמת המניין. אולם כל זה דווקא בימים הנוראים, ואילו בשאר ימות השנה אין בני העיר יכולים לחייב זה את זה להישאר בעיר או לשכור אנשים להשלמת המניין. אלא שאם יש מניין בעיר וחלקם מתעצלים לבוא לבית הכנסת - רשאים הם לחייב זה את זה ואף להטיל קנס על מי שאינו מגיע להשלמת המניין (רמ"א שם).
המקור היסודי בעניין זה הוא תשובת המהר"ם מרוטנבורג שמובאת בהרחבה במרדכי (בבא בתרא פ"א סי' תעח), וזה לשונה: "פסק רבינו מאיר... וכן אם אין מנין בעיר ורוצים להשכיר מנין, אפילו אם היא עיר חדשה דאכתי לא נהוג בה מידי כופין זה את זה לתת בתוך הכיס... באתי בקצרה לפניכם מיודעי, נראה ודאי אם אין להם מנין אלא עם שמעון כופין אותו או לישאר או להשכיר אחר במקומו, דאמרינן בתוספתא דב"ב: כופין בני העיר זה את זה לבנות להם ביהכ"נ ולקנות בהם ס"ת נביאים וכתובים, אלמא דכופין זה את זה לכל צורך שלהם שיש להם צורך גדול. הא נמי, כיון שמנהג הוא בכל תפוצות הגולה במקום שיש להם אחד או שנים פחות ממנין שמשכירין להשלים את המנין בימים הנוראים, שאין דרכם לצאת מביתם, יכולין לכופם או לישאר או להשכיר אחר בחריקיהם. ודמיא ממש להא דתניא נמי התם: מי שהיה בלן לרבים וספר לרבים ונחתום לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו. אבל אם יש שם עשרה בלא הוא - אין לכופו שישאר או שישכיר אחר במקומו, ולא חיישינן שמא יצטרך אחד מהם לנקביו או יארעו אונס אחר ויצטרכו להמתין אחריו עד שיעבור האונס, דאם כן אין לדבר סוף".
המהר"ם קובע שבני העיר רשאים לכפות זה את זה להישאר או לשכור מישהו במקומם כדי שיהיה מניין. אלא שמתחילת דבריו משתמע שדין זה נוהג בכל השנה, ואילו בהמשך כתב זאת רק לגבי הימים הנוראים, שבהם מקובל להתאמץ יותר להשיג מניין. אכן, יש שהבינו מדברי המהר"ם שהחובה להישאר ולהשלים מניין איננה אלא בימים הנוראים (מנהגי מהר"ש מנוישטט סי' תלב; תרומת הדשן, פסקים סי' רמג; וכן פסק השו"ע או"ח סי' נה סכ"ב). ויש שפירשו שלדעתו דין זה נוהג בכל השנה, אלא שבכל השנה מי שרוצה לצאת צריך לשכור לו מחליף, ואם לא ימצא מי לשכור רשאי הוא לצאת בכל זאת, ואילו בימים נוראים אם לא מצא לעצמו מחליף חובתו להישאר (מהר"י מברונא סי' קסד, וכן מוכח באגודה בב"ב סי' יד, שהביא את תשובת המהר"ם ולא הזכיר כלל שהיא עוסקת בימים הנוראים; והובא בשיירי כנה"ג סי' נה ובאלף המגן שם סקכ"ג, וכך הכריע בבני ציון שם). לכשנדקדק בלשון המרדכי נראה שהפתיח לדבריו הוא תמצית שסיכם תלמיד המהר"ם: "פסק רבינו מאיר", ואילו ההמשך, החל מהמילים "באתי בקצרה לפניכם", הוא ציטוט לשון המהר"ם עצמו. השערה זו מתחזקת מעיון בתשובות מהר"ם כפי שיצאו לאור במהדורות מדויקות בימינו (מהדו' מוסד הרב קוק תשי"ז ח"א עמ' נג-נד ומהדו' מכון ירושלים ח"א סי' תתקיח, עמ' תעד, וסי' אלף טז, עמ' תקע-תקעא). מסתבר, אפוא, שהרישא במרדכי לא יצאה כפי שהיא מקולמוסו של המהר"ם, ובתשובת המהר"ם במקורה הוזכרו רק הימים הנוראים.
לגבי שאר ימות השנה, לפי הדעה שאין חובה להישאר בעיר, לא מצאתי בפוסקים התייחסות מפורשת לשאלה האם ההיתר לצאת מהעיר הוא לכל עילה שהיא. המהר"י מברונא, לשיטתו הנ"ל שיש חובה לכתחילה לשכור מחליף בכל ימות השנה, כתב: "ואם לא ימצא לשכור אינו צריך לישאר בביתו אלא הולך לדרכו לסחורה, וגם בהרבה מקומות אין רגילין לכוף זה את זה... לפי שכולם הולכים למחייתם". זאת אומרת, ההיתר לצאת הוא דווקא לצורך משמעותי של פרנסה. אך לדעה המקילה לכאורה מותר לצאת אפילו לנופש (אם כי בבני ציון הנ"ל, סוף עמ' לח, כתב לפי דעה זו ש"כשהוא צריך לצאת לפרנסתו אין כופין אותו שיעמיד אחר במקומו", ונראה שאינו בדווקא).
עוד יש להעיר, שמלשון שאלתך "יש חשש שלא יהיה מניין במקום מגוריי" אני מבין שהמצב אינו חד משמעי, וכנראה נשאר מניין אם הנשארים בעיר יקפידו לבוא לבית הכנסת. אם זה המצב, ברור שגם לדעת האוסרים לצאת בכל השנה אין חובה להישאר, כפי שהאריך המהר"ם בתשובתו הנ"ל לבאר, שרק אם המניין ספור במדויק ובעקבות היציאה לא יהיה מניין אז אסור לצאת.

בשולי הדברים יש להעיר על דברי המשנה ברורה (ס"ק ע) ביחס לימים נוראים: "אם יש ח' או ט' אנשים - יכולים לכוף אחד לחבירו שלא להשאר פה להתפלל ביחידות, אבל אם מי מהן רוצה לילך למקום אחר שיש בה מנין אין יכולין לכופו כלל". כלומר, כאשר היחידים רוצים ללכת למקום שאין בו מניין ניתן לכפות אותם להישאר כדי להתפלל בציבור וגם לזכות את שאר התושבים, אבל כאשר אותם יחידים רוצים ללכת למקום שיש בו מניין - אי אפשר לכפותם להישאר רק לצורך קיום המניין בציבור. ובהשלכה לשאלתכם: אם במקום שאליו אתם מטיילים יש מניין, אין שום חובה להישאר רק כדי לזכות את הציבור שנשאר בעיר, אפילו בימים נוראים. בשער הציון (ס"ק עג) כתב המשנה ברורה שמקורו הוא בהגהות מיימוניות, ונראה שכוונתו להגהות מיימוניות בהל' תפילה פי"א ה"א, וזה לשונו: "ומכאן פסק מורי רבינו... עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהן רוצה לצאת משם בימים הנוראים שכופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו, דכיון דהמנהג בכל תפוצות הגולה שאפילו מי שאין להם מנין שלם שוכרים אחד או שנים, או יוצאים למקום אחר שיש שם מנין, הוי דומיא דבית הכנסת וספר תורה ושאר דברים שכופין בני העיר זה את זה". כנראה המשנה ברורה דקדק מלשון ההגהות מיימוניות "או יוצאים למקום אחר שיש שם מניין" שרשאי היחיד לומר להם: אין לנו מניין, הבה ניסע כולנו למקום שיש בו, וזה מה שאני עושה. ראייתו אינה ברורה לענ"ד, שכן יש לומר שכוונת המהר"ם שאם התושבים קרובים למניין דרכם לשכור להם אחד או שניים שישלימו, ואם הם מעטים יותר דרכם לנסוע לעיר אחרת כדי שיהיה להם מניין.
ובביאור הלכה (שם סכ"א ד"ה עיר) כתב: "נראה לי, אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם, ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר, והעשירי ממאן בזה - אין יכולין לכופו לדעתם. ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה". דבריו דומים לכאורה למה שכתב במשנה ברורה, אבל כמה הבדלים ביניהם: כאן הפטור לעשירי הוא רק כאשר היה מקובל בעיר ללכת לעיר הסמוכה (והטעם פשוט, שהרי המהר"ם חייב את התושבים להישאר רק מכוח המנהג, ובמקום זה המנהג היה שונה), וגם יש שיקול משמעותי להעדיף את התפילה בעיר הסמוכה מפני שיש בה תפילה ברוב עם. אינני יודע כיצד ליישב את דבריו במשנה ברורה עם הביאור הלכה, ולא מצאתי מי שדן בשאלה זו. והציע לי חכם אחד לפרש שכוונתו במשנ"ב ס"ק ע למקרה שאכן מקובל בעיר שכולם נוסעים למקום סמוך, כפי שכתב בביאור הלכה (ובס"ק סו כבר הוזכרה אפשרות כזו).


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il