שלום, ישנו דין שבמנין שהתמעט ניתן לסיים את הקטע שהתחילו במנין (שו"ע נ"ה). האם הדבר נכון גם כשמלכתחילה המנין היה חלקי, כלומר ששה שלא התפללו צרפו אליהם ארבעה שהתפללו, החלו תפילת עמידה והארבעה הלכו- האם יוכלו לומר קדיש (בערבית)? נראה שבנו"ב ופמ"ג משמע שדווקא כשהתפללו לחש בעשרה דייקא...

לשואל, שלום וברכה! לענ"ד ברור שהדין שאם יצאו מקצתם ניתן להמשיך עד סוף אותו עניין קיים גם כאשר מלכתחילה המניין היה מורכב מששה אנשים שחייבים וארבעה שכבר יצאו ידי חובתם. כך משמע מסתימת הפוסקים בסי' נה, שדין "יצאו מקצתם" קיים בכל אופן שאומרים דבר שבקדושה בעשרה. ובפרט משמע כך ממקור הדברים בירושלמי במגילה פ"ד ה"ד: "מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מעשרה, ליידא מילה תנינן אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה? לכן צריכה כהדא דתני: אין פורסין את שמע פחות מעשרה; התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן - גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה; התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן - גומר. אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה; התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן - גומר. אין קוראין בתורה פחות מעשרה; התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן - גומר. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה; התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן - גומר". פירוש: הירושלמי מבאר שהמשנה הזכירה כל פרט בפני עצמו ללמד שכל אחד מהם הוא עניין נפרד לעניין דין "הלכו מקצתן". והרי עניין פריסה על שמע פירושו, לפי כמה ראשונים, שחלק מהציבור שכבר יצא ידי חובתו מצטרף לאמירת "ברכו" וברכות קריאת שמע עבור חלק אחר שלא יצא ידי חובתו (עיין תוס' מגילה כג ע"ב ד"ה ואין פורסין ושאר הראשונים שם). הרי לנו שעל אותו עניין עצמו שלפי כמה ראשונים הוא צירוף למניין אומר הירושלמי שאם התחילו בעשרה יש לסיים. מצאתי גם שכעין שאלתך ואף חמור ממנה דן בשו"ת 'חיים ביד' (מאת הרב יוסף סוסו הכהן, ח"א סי' ח): מה הדין כאשר רוב מניין התחילו להתפלל בצירוף אחרים שכבר התפללו, ואז יצא אחד מהרוב שלא התפללו? הוא משיב כאמור, שמסתימת השו"ע בסי' נה משתמע שבכל מקרה שהתחילו לומר דבר שבקדושה בעשרה, בין אם כל העשרה היו מחויבים בו ובין אם צירפו כמה שכבר יצאו ידי חובתם, קיים הדין שאם התחילו ויצאו מקצתם יש להמשיך באותו עניין שכבר התחילו בו. והוכיח זאת ביתר שאת מהרמב"ם (הל' תפילה פרק ח), שבהלכה ד כתב: "וכיצד היא תפלת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו". ובסמוך (הל' ו) כתב: "וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אף על פי שאין רשאין יגמרו השאר". משמע בבירור שהדברים מוסבים על כל מה שהזכיר לעיל, כולל המקרה של צירוף אנשים שכבר יצאו ידי חובתם. כמו כן עולה בבירור משו"ת קרן לדוד (או"ח סי' טז): הוא מעלה הוה-אמינא שכאשר התפללו ששה בצירוף ארבעה ואח"כ יצאו הארבעה באמצע תפילת הלחש יוכלו הששה לומר חזרת הש"ץ, אבל הוכיח שלא כך מלשון השו"ע (סי' נה ס"ג): "אם התחילו באבות ויצאו מקצתן", דווקא אם התחילו חזרת הש"ץ, מפני שחזרת הש"ץ היא עניין בפני עצמו. ברור מהדיון שלו שלדעתו דין "יצאו מקצתן" נוהג גם אם המניין הבסיסי היה בצירוף אנשים שכבר יצאו ידי חובה. לגבי הפמ"ג והנודע ביהודה, כנראה כוונתך לאשל אברהם סי' נה סק"ג: "התפללו תפלת ח"י בלחש בעשרה, אומר חצי קדיש וסדר קדושה וקדיש שלם", ובנוב"י מהדו"ת או"ח סי' ז: "דאם באמת התפללו ש"ע בעשרה ויצאו גומר הקדיש שלאחריה", ודקדקת שרצונם לומר שרק אם אכן היו עשרה שהתפללו ויצאו מקצתם אומרים קדיש, ולא כשהיו עשרה רק בצירוף. לענ"ד דקדוק זה אינו מוכרח, ומהקשר הדברים נראה שהפמ"ג והנוב"י לא דנו כלל בשאלה האם התפללו עשרה בפועל או רק בצירוף, ועיקר דיונם הוא האם תפילת שמונה עשרה של ערבית, שלכאורה אינה "דבר שבקדושה" הטעון עשרה, מהווה התחלת העניין לקדיש שלאחריה (ואדרבה, בנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' נו משמע שבכל אופן שהתחילו לומר דבר שבקדושה בעשרה ניתן להמשיך, כי דין האמירה בעשרה אינו אלא לכתחילה מפני כבוד השם, ולכן אם התחיל בהיתר - ימשיך, עי"ש; אלא שהתשובה במהדו"ק היא מהנוב"י עצמו ואילו התשובה במהדו"ת הנ"ל היא מבנו).