שלום לכבוד הרב. יש לי כמה שאלות במידות: בחור שלומד בישיבה, שעשה "משמר" בלילה. וכשהוא מגיע לארוחת צהרים עם קורי שינה הוא מרגיש לא נעים, כי חושבים שהוא לא "למדן". אז הוא רוצה מאד להסביר לחבריו "תשמעו עשיתי משמר כל הלילה.. ולכן לא הייתי בסדר בוקר". א. האם יש בזה גאוה? ב. אם יש בזה גאוה, מה עם החשבון של "הנחשד בחברו בדבר שאין בו שצריך להודיעו"?הרי כאן חבריו חושדים שהוא סתם בטלן שישן בחדר בסדר בוקר, וזה לא נכון - הוא לא בטלן! ג. אדם שנכנס לשעור בגמרא, והוא לא מקשיב עכשיו, אך לא נעים לו לצאת באמצע השיעור אז הוא כותב "הגיגים" בנושאים אחרים, וכך הרב (אולי) יחשוב שהוא מסכם את דבריו. האם יש בזה גניבת דעת? ד. במקרה הנ"ל מה הדין כאשר כל רצונך הוא להטעות את הרב- שיחשוב שאתה מקשיב לדבריו?

א-ב. אם אומר זאת ומתגאה בזה יש בזה דין גאווה, אבל אם לא מתכוון להתגאות אלא רק להסביר מדוע לא היה, שלא יחשדו בו, אין בזה דין גאווה. אך לעצם העניין, צריך להעדיף ללמוד בסדר עם כולם כי כך יש יותר סיעתא דישמיא ויותר הצלח בלימוד מאשר לעשות משמר בלילה ולישון בסדר בוקר. ג-ד. צריך לעשות מאמץ להקשיב בשיעור גם כאשר קשה להקשיב וממילא אין מקום לשאלה. אם במקרה חריג מאוד תלמיד אינו מצליח להתרכז בשיעור, עדיף שיאמר לרב שהוא, באופן יוצא מן הכלל, לא מסוגל להקשיב ועליו לצאת. לחילופין, אם אינו רוצה לפגוע ברב, יכול להישאר ולכתוב לעצמו וזה בסדר. אך כדי לגנוב דעת הרב זה אסור. צריך לשאוף ליצירת אמון מלא בין הרב ובין התלמיד.