ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם יש חובה הלכתית להנגיש בית כנסת | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ו אב תשע"ח

האם יש חובה הלכתית להנגיש בית כנסת


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום כבוד הרב,
רציתי לשאול האם יש חובה הלכתית להנגיש בית כנסת?
אשמח אם תוכל לצרף מקורות
תודה רבה!!


תשובה:
לשואלת, שלום וברכה!

ראשית, אני קצת תמה על השאלה: "האם יש חובה הלכתית להנגיש בתי כנסת?". למה לדון על הנגשת בתי הכנסת בשפה של חיוב, שאולי קיים ואולי לא, ולא בשפה של אחווה וחמלה שמעבר לחיובים?
אך לא אתחמק משאלתך הממוקדת. כאשר בונים בית כנסת על קרקע ציבורית, והחוק מחייב להנגיש את המבנה, ממילא זוהי גם חובה הלכתית, אם מ"דינא דמלכותא דינא" ואם משום גזל הציבור, שהקצה את הקרקע רק על דעת כן שהמבנה יונגש.
כאשר בונים בית כנסת על קרקע פרטית, שעליה לא חל החוק, מצווה גדולה להנגיש אותו למוגבלים, בהשקעה סבירה לפי יכולת הציבור. אולם לענ"ד לא ניתן להטיל זאת כחובה על הציבור, וגם אם קבוצה מהקהל דורשת זאת זכותו של הציבור לסרב. רק במקרה שרוב הציבור רוצה בכך הוא יכול לדרוש מן המיעוט להסכים ואף להשתתף.

הרחבה:

1. ראשית, אין ספק שהנגשת בית הכנסת, בגבולות סבירים על פי צרכי המוגבלים ויכולת הציבור, היא דבר חשוב וראוי מאוד. עם ישראל רחמנים וגומלי חסדים, והדבר צריך לבוא לידי ביטוי במיוחד בבית הכנסת. התפילה נקראת בלשון חז"ל "רחמי", בקשת רחמים, והתכנסות לתפילה שאין בה ממידת הרחמים על בעלי מוגבלויות היא פגומה ביסודה. מעבר לכך, אחד הרעיונות בבסיסה של תפילה בציבור הוא אחדות הציבור, ואחדות שמשאירה מבחוץ את אלו שקשה להם איננה ראויה לשם אחדות.
2. מצאנו בהלכה הקלות שונות בהלכות בית הכנסת על מנת לאפשר לכל אחד הגעה אליו. הרמ"א (או"ח סי' פח ס"א) דן על כניסת נידות לבית הכנסת, וכתב: "ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכהאי גוונא, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ". יש שהקלו שלא לבנות ביכ"נ במקום הגבוה ביותר בעיר, כדי להקל על קשישים הרוצים להגיע לבית הכנסת (ספר 'מצווה ועושה' עמ' תקלז-תקלח בשם האדמו"ר מסאטמר). בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' מה) התיר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב נחיה, וכן הורה האדמו"ר מלובביץ' (שערי הלכה ומנהג ח"א סי' צח; על פסק זה יצאו עוררים, בעיקר מההיבט של ההפרעה לכוונת המתפללים בגלל נוכחות הכלב). לגבי בית המקדש, ראה במאמרי 'כניסה לעזרה בכסא גלגלים' (בטאון 'אמונת עתיך' 101) על כניסת זקן עם מקלו להר הבית ועל כניסה לעזרה בכסא גלגלים. ויש לציין לדברי חז"ל (ילקוט שמעוני, יהושע, רמז כח) על הפסוק (שמואל-ב ה, ח): "עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" - "חס ושלום! עורים ופסחים באו למקדש!, אלא אלו הצלמים...".
האם ניתן לתרגם את המקורות הללו לחיוב הלכתי מוחלט, או אף כזה שניתן לתביעה בבית דין? סבורני שלא.
3. מצד מצוות "ואהבת לרעך כמוך": הרמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א) מגדיר את המצווה כך: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה... וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים - עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות". לאור זאת, לכאורה חובה על כל אחד להשתתף בהנגשת בית הכנסת ככל שהיה רוצה שיעשו זאת עבורו אילו היה זקוק לכך.
ברם, הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת אורח משפט, חו"מ סי' כו) מבאר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" איננה יוצרת חיוב מוחלט לעשות בשביל חברך כל דבר שהיית עושה עבור עצמך, או אפילו איסור לגרום כל נזק לחברו. אם אדם נמנע מלסייע לחברו בלי שום סיבה מלבד יחסו הצונן לחברו - אזי הוא אכן עובר עבירה בביטול מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אולם כאשר יש לו סיבות מסוימות להמנעות מלעזור, אפילו אם עבור עצמו היה מתאמץ יותר, לא ביטל מצווה זו (הדיון שם הוא האם גרימת נזק לזולת אסורה משום ביטול מצוות "ואהבת לרעך כמוך", והראי"ה מסביר שהדבר תלוי בכוונת האדם). לכן, בהנחה שציבור מסוים נמנע מלהנגיש את ביהכ"נ לא מתוך אדישות ריקה לסבלם של המוגבלים אלא בגלל אילוצים כספיים ואחרים, אי אפשר לומר שהם עברו על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", וזאת אפילו אם נניח שמדובר בהשקעה שכל אחד מהם היה מוכן להשקיע עבור עצמו במצב דומה.
4. גמילות חסדים - מלבד המצווה הכללית "ואהבת לרעך כמוך", יש מקום לדון האם הנושא שלנו דומה לאחד המקרים שבהם חייבו חכמינו בגמילות חסדים: ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת אורחים או הכנסת כלה. ביקור חולים והכנסת אורחים (במשמעותם המקורית, ולא כפי שהם נתפסים לרוב בימינו) הם עיסוק בצרכים קיומיים של הזולת: בדיקת צרכי החולה, ומתן אוכל ולינה למי שחסר לו מקום לכך. לעומת זאת ניחום אבלים והשתתפות בשמחת חתן וכלה (שבמקרים מסוימים היא חובה בפני עצמה, מעבר למימון צרכי הזוג) הם דאגה לכבודו ורווחתו הנפשית. יש מקום ללמוד מכך על החובה לדאוג לכבודו ורווחתו של הזולת בכל צומת חשובה שבה הוא זקוק לעידוד. וכמובן, האדם המוגבל זקוק מאוד לעידוד ולשדר הציבורי שהוא עדיין אחד מכולם.
ברם, הלכה זו של גמילות חסדים היא מצוות "גמילות חסד בגופו", בזמנו הפנוי של האדם, ולא מצאנו חובה על האדם להשקיע מכספו ולוותר מרכושו לשם כך. ראה ב'נהורא דאורייתא' (מאמר חמישי סעיף טז, דף ע,ב) שצידד שבהכנסת כלה והכנסת אורחים וכדומה אינו צריך לבטל ממלאכתו עבורן (בניגוד ללווית המת, שמדין הגמרא יש לבטל מלאכה בעיר בשעת הוצאתו, עיין שו"ע יו"ד סי' שמג ס"א). כך גם הסיק הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל (תחומין א עמ' 234), שאין חובת גמילות חסדים כאשר נגרם לאדם נזק כספי, וכך מצדד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' ריג).
5. צדקה - שמעתי הצעה להשתית את החיוב להנגיש בתי כנסת על ההלכה בהלכות צדקה שיש לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", כל אחד לפי רמת החיים שהורגל לה, "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז ע"ב). ובלשון שו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ג, בסופו): "ונראה לי שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. האחד דאורייתא... זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו, לפי מה שהוא אדם: חסר אשה, ובית דירה, וכלי תשמישים, או פרנסה, או בריאות, או אפילו הצריך למעדנים בטבעו - חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת, אם אפשר - בציבור, ואם לא - צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו". השאילת יעבץ מרחיב את "די מחסורו" להשלמת כל מחסורו של אדם לפי טבעו.
לפי רעיון זה, אדם שהיה רגיל להסתובב בחופשיות כאחד האדם וכעת הפך למוגבל, מצווה על הציבור לעשות את הדרוש כדי להשיבו למצבו הקודם ככל שניתן, וממילא חובה לבנות את מבני הציבור באופן שיאפשר לו הגעה אליהם.
6. ראשית, יש לשים לב להשלכות מהגדרה מחודשת זו: הציבור, לצורך העניין, אינו דווקא מקימי בית הכנסת ומשתמשיו אלא כלל הציבור באותו מקום. מאידך, אם נטיל חיוב על הציבור להנגיש את בית הכנסת מדיני צדקה, התוצאה תהיה גם הטלת חיוב להנגיש גם את ביתו הפרטי של המוגבל. ואדרבה, מבחינתו זהו צורך קיומי יותר, לנוע בחופשיות בביתו. ועוד: בדרך כלל הדיון על הנגשה עוסק במגבלה פיזית, שניתנת לפתרון על ידי מעלית, כבש, מעקות ושירותים מתאימים וכדומה. אך מה לגבי פגועי נפש שזקוקים למרחב של פרטיות, והשהייה בחברת הציבור מכבידה עליהם מאוד? האם נחייב להקים בבית הכנסת פינות שהייה מותאמות להם, כדי לאפשר גם להם נוכחות בבית הכנסת?
7. לענ"ד הלכה זו של "די מחסורו" אינה מספקת ליצור חיוב בהקשר זה שלנו, מכמה טעמים:
א. אם התביעה נובעת מהלכות צדקה, היא קיימת כמובן רק לאחר שה"עני" בעצמו השקיע מצידו את כל המימון שהוא יכול לגייס לשם כך. זו לא יכולה להיות דרישה מצדו כלפי הציבור בלבד.
ב. המצווה לספק "די מחסורו" עומדת בעדיפות נמוכה יחסית לצרכים אחרים של צדקה (כך שמעתי בשם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל). וגדולה מזו כתב החתם סופר (קובץ תשובות סי' מו): "הגע עצמך, אם לפנינו עניים מחוסרי לחם וכסות, ועני אחד רוצה לזכות במצווה, אפילו תפילין וציצית ולולב וכדומה, פשוט שהחסירי לחם קודם למצותו של זה", למרות שללא ספק קיום המצווה שהורגל בה נכלל ב"די מחסורו". אם כן, הציבור רשאי לייעד את כספי הצדקה שלו למטרות דחופות יותר.
ג. קיימת שאלה יסודית בהלכה זו של "די מחסורו", שיש בה מקום לשתי הבנות: 1. הלכה זו נאמרה רק על עני ממש, שחסרים לו צרכי קיום בסיסיים, וכלפיו יש מצווה לספק לו לא רק את צרכיו הקיומיים אלא את כל מה שהיה רגיל לו. לשון אחרת: "די מחסורו" לא מגדיר מי נחשב עני, אלא רק כמה יקבל העני, והגדרת העוני היא אובייקטיבית. 2. הלכה זו נאמרה על כל מי שחסרים לו דברים שהיה רגיל להם, גם אם אינם צרכי קיום בסיסיים, וכלפיו יש מצווה להשלים לו את צרכיו. לפי זה, "די מחסורו" מגדיר גם מי נחשב עני.
החזון איש (ב"ב סי' א סק"ה) התלבט בשאלה זו, סביב הלכה מעניינת בטור (חו"מ סי' קנז), לפיה שני שכנים עניים, שזקוקים למחיצה ביניהם כדי למנוע היזק ראייה האחד מהשני, רשאים לקבל מקופת הצדקה מימון למחיצה מינימלית. החזון איש מסביר שמימון המחיצה מקופת הצדקה נובע מדין "די מחסורו", ומתלבט האם הוא נאמר גם על מי שיש לו צרכי קיום בסיסיים: "אפשר דדווקא בעני המתפרנס מן הצדקה, דבעני זה חייבין ליתן לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וחייבין ליתן לו מן הצדקה לתקן חצרו; אבל אם יש לו פרנסתו, נראה דאין נותנין לו מן הצדקה סוס לרכוב עליו, וכן אין נותנין לו לתקן חצרו. ומיהו יש לומר דכיוון דאי אפשר ליה למלא צרכיו הרי זה כעני". הרב חיים קנייבסקי שליט"א ('דרך אמונה' הל' מתנות עניים פ"ט ה"ג) נקט, במסקנת דיון רחב, שדין "די מחסורו" נאמר גם ביחס למי שאינו עני. לעומת זאת הרב אלישיב זצ"ל (מובא ב'באורח צדקה' עמ' שפא) סבר שדין "די מחסורו" נאמר רק בעני ממש, לא בעשיר שכעת נחסר לו סוס.
בספר החינוך (מצוה תעט) נראה שדין "די מחסורו" קיים גם בעשיר, וזה לשונו: "ואתה בני, אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה [אלא] רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות. ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק. כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חברו, בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו, או אפילו בדברים טובים דברים נחומים, בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד". פשטות הדברים שיש חובה להשלים לכל אחד מישראל את צרכיו, וכך הבין זאת החפץ חיים (אהבת חסד, פתיחה לספרו 'אהבת חסד', ב'נתיב החסד' אות ט, ושם ח"א פ"ו, 'נתיב החסד' אות ג). אלא שהחפץ חיים שם מוסיף "אף שהעשיר בוודאי יחזיר לו לבסוף", והביא את החינוך כמקור לחייב הלוואה לעשיר, ונראה שלדעתו מצוות גמילות חסד בממונו כלפי עשיר מותנית בכך שהעשיר יחזיר.
נראה שבשאלה זו נחלקו ראשונים ואחרונים סביב ההלכה שמי שיש לו מאתיים זוז אינו רשאי ליטול מתנות עניים בשדה (לקט שכחה ופאה ומעשר עני), האם דין זה נוהג גם לגבי הזכאות לקבל מקופת הצדקה (אור זרוע הלכות צדקה סי' יד ושו"ע יו"ד סי' רנג ס"א) או לא (כך משמע ברבנו אפרים המובא באור זרוע שם). לכאורה קביעת גבול זה של מאתים זוז אינה מתיישבת עם ההלכה של "די מחסורו", שכן האומדן של מאתיים זוז נקבע על פי צרכי הקיום הבסיסיים, מזון וביגוד (למשך שנה, ר"ש פאה פ"ח מ"ח), והרי יתכן שכאן מדובר באדם שזקוק להשלמת הכנסה עבור הנורמות המיוחדות שהתרגל אליהם, ומדוע לא יטול?! משמע, אפוא, שדין זה נאמר דווקא לגבי עני ממש. כך מובן גם הדין (שם) שאם אין לו מאתיים זוז ונותנים לו בבת אחת אפילו אלף זוז - הוא רשאי לקחת. אלף זוז הם סכום גבוה, ומסתבר שההיתר לקחת סכום כזה מיועד לספק לו "די מחסורו", אך זאת דווקא בתנאי שכעת אין לו מאתיים זוז, ואם כן מוכח שדין "די מחסורו" נאמר בעני בלבד (עיין בחידושי הרא"ל מאלין ב"ק ז, עמ' קכו). אולם לפי הדעה שבצדקה לא נאמרה הגבלה של מאתים זוז, יתכן שגם עשיר רשאי ליטול "די מחסורו".
בדומה לכך נחלקו המפרשים סביב המעשה המסופר בגמרא בכתובות סז ע"ב: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך. אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדרינהו ניהליה". פירוש: מר עוקבא העניק לעני ארבע מאות זוז מדי שנה. פעם אחת שלח את הכסף ביד בנו של מר עוקבא, והבן ראה שבבית העני מנהלים חיי מותרות, מזלפים את הרצפה ביין ישן, וחשב שהעני אינו ראוי לתמיכה, ובא ואמר זאת למר עוקבא. בעקבות הדיווח החליט מר עוקבא להכפיל את תרומתו, מאחר שמדובר באדם מפונק במיוחד, כלומר, מדין "די מחסורו". המהרש"א על אתר הבין מהסיפור שהבן נתן את הכסף לעני ורק אחר כך סיפר לאביו, ולפיכך הקשה: "קשה, היאך קבל הכפל, כיון שכבר קבל ארבע מאות זוזי ונעשה עשיר!", ולא תירץ. כלומר, פשוט היה למהרש"א שרק עני ממש זכאי ל"די מחסורו". ובמהר"ם שיף שם תירץ שהבן לא נתן את הכסף, אך ציין גם לתשובת רבנו אפרים הנ"ל, ונראה שרצונו לומר שבדין "די מחסורו" אין מתחשבים בשיעור מאתים זוז.
הרמב"ם לא הזכיר שיעור מאתים זוז לגבי קופת הצדקה (עיין הל' מתנות עניים פ"ט ה"ט), אך מדבריו בהל' מתנות עניים פרק ז (הל' א-ג) משמע לענ"ד בבירור שדין "די מחסורו" נאמר ביחס למי שמוגדר כ"עני" באופן כללי. מצאנו שיש גם מצוות צדקה ביחס לעשיר שנקלע למצב זמני קשה (עיין פאה פ"ה מ"ד), אבל מסתבר שזה דווקא כאשר באותו זמן חסרים לו צרכי קיום בסיסיים.
משמעות הדברים, אפוא, שרק מי שהגיע למצב של עוני ממש יש מצווה מיוחדת לעודד את רוחו ולהשיב לו סממני עושר שהיו לו בעבר. אולם אין חובה על הציבור לסייע לכל מי שירד ברמת החיים לחזור למצבו הקודם. לענ"ד זו הסברה הפשוטה יותר, ואפילו אם אין כאן אלא ספק - לא ניתן להטיל חיובי צדקה מספק (עיין כנסת הגדולה, הגהת בית יוסף, יו"ד סי' רנט; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כה).
8. ערבות הדדית במצוות התפילה בציבור - יש לדון על מקור נוסף שהיה אפשר להעמיס עליו את חובת ההנגשה. שנינו בשקלים פ"א מ"א: "בחמשה עשר בו [=באדר]... ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים". ומפרשת התוספתא (שקלים פ"א ה"א) שהדבר נעשה לטובת עולי הרגל: "בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומתקינין את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו בימות הגשמים פרק למועד סמך לעולי רגלים כדי שיהו מותקנין בשלשה רגלים אילו". וכן במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה א): "לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים, הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגנין לעולי לכרכי מלכים. וכן הוא אומר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך' באהבה, 'ועבדת את אויביך' בשנאה" (אולם הרמב"ם בהל' רוצח פ"ח ה"ו פירש שתיקון הדרכים נעשה לטובת הבורחים לעיר מקלט, כדלקמן). משמעות המקורות שזוהי חובה ולא רק נוהג מקובל, ובית הדין אף רשאי לגבות מס לשם כך (שו"ת משנה הלכות ח"ח סי' קי). דהיינו, המצווה לעלות לרגל אינה רק חיוב אישי על כל מי שמסוגל, אלא גם חיוב ציבורי להכין את הדרך כדי להקל על כולם להגיע. ואם נדמה לעליה לרגל את ההגעה לבית הכנסת, "מקדש מעט", הרי לנו לכאורה מקור המחייב את הציבור להנגיש את בתי הכנסת כדי לאפשר לכולם לקיים את מצוות התפילה בציבור כהלכתה.
ברם, מסתבר שתיקון הדרכים אחרי החורף היה צורך כללי לציבור, ולא רק ליחידים ממנו. כך עולה מהסוגיה בסנהדרין יא ע"א שדנה על השיקולים לעבר את השנה: "אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים, ומפני הגשרים, ומפני תנורי פסחים, ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו. אבל לא מפני השלג, ולא מפני הצינה, ולא מפני גליות ישראל שלא עקרו ממקומן". מה ההבדל בין הדרכים והגשרים לבין השלג והצינה? רש"י מסביר: "מפני הדרכים - שנתקלקלו בימות החורף, ומפני הגשמים, ועדיין לא נתקנו ולא יוכלו עולי רגל לבא... לא מפני השלג - שלא יחדלו בכך מלבוא". וביד רמה: "אבל אין מעברין לא מפני השלג ומפני הצנה לפי שלא יחדלו בכך מלבא שהרי יכולין לבא על ידי הדחק". מסתבר ש"שלא יחדלו בכך מלבוא" מוסב על הכלל, שיכול לעמוד גם בתנאי דחק, אבל יהיו גם אנשים שבריאותם לקויה ולא יבואו, ואין מעברים את השנה עבורם. וכך לשון המאירי: "אין מעברין מפני השלג ומפני הצנה, שאין אדם נמנע מלילך בסיבתם, ואף אם ימנעו מקצתם - העולה יעלה והחדל יחדל". כמובן אין מכאן הוכחה הפכית שאין לנו אחריות על היחידים, כי אפשר לומר שזהו דין מיוחד בעיבור השנה שחייב להיקבע רק על פי צרכי כלל הציבור (ובעניין לוח השנה תמיד יהיו ליחידים שיקולים מנוגדים לכאן ולכאן), אבל עכ"פ אין לנו ראיה מההלכה של תיקון הדרכים לחייב את הנגשת בית המקדש או בתי הכנסת ליחידים מוגבלים בהליכתם.
גם במקדש עצמו, ככל הידוע לי אין מקורות שמצביעים על הנגשתו למוגבלים. המדרגות במקדש היו בגובה חצי אמה (פ"ב מ"ג), שדורש מאמץ. יש מקורות שרומזים לקיומם של כבשים, מלבד כבש המזבח, אבל הללו היו בעלי שיפוע תלול למדי (זבחים סג ע"א). ההתחשבות ההלכתית במוגבלים במקדש הייתה קודם כל בביטול החובה לבוא ברגלים (חגיגה פ"א מ"א). מעבר לכך, נכה שרצה לבוא נעזר מן הסתם בציבור שעשה את דרכו למקדש.
9. בטיחות - ידידי הרב יהודה זולדן (במאמרו 'חובת מתפללים להנגיש את בית הכנסת לאנשים עם מוגבלות', התפרסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה) מחייב להנגיש את בתי הכנסת מטעמי בטיחות. הוא מסתמך על ההלכה הנ"ל שבית הדין מתקנים את הדרכים, ע"פ פרשנותו של הרמב"ם שמדובר על דאגה לרוצחים בשגגה העושים את דרכם לערי המקלט, שיוכלו להגיע מהר כדי שלא ישיגו אותם גואלי הדם. דהיינו, הציבור כולו צריך לדאוג לתיקון הדרכים למען בטיחותה של קבוצה קטנה.
אלא שראיה זו שוברה בצידה, שהיא עוסקת בחשש שפיכות דמים, כמודגש ברמב"ם. סברה זו נכונה לגבי שבילי טיולים, אבל האם בהנגשת בית הכנסת ומבני ציבור יש שאלה של שפיכות דמים? לא ידוע לי על סכנה בהעדר אמצעי הנגשה, ולא מוכר לי מקרה של אובדן חיים חלילה בגלל ניסיון לא מוצלח של נכה להגיע למקום שלא הותאם אליו. מי שמסוגל להתנייד אל המבנה ובתוכו בא אליו, ומי שלא - לא. זוהי אי נעימות, ולא סכנה. אציין שפניתי בעניין זה לעמותת 'נגישות ישראל', וקיבלתי תגובה לפיה אין בידיהם הוכחה לקשר בין הנגשת מבני ציבור לבין סכנת חיים ומידע על מקרה שבו מישהו קיפח את חייו עקב הגעה למקום בלתי מונגש (אגב, פירוש הרמב"ם מעורר קושי שכן התיאור במשנה בשקלים נראה כנוהג מעשי, ומאידך מכמה מקורות מתקבל הרושם שבימי בית שני ערי המקלט לא פעלו כלל, ועיין העמק דבר במדבר לג,נא, ואכמ"ל).
10. השתתפות עם הציבור - בספר 'בניית בית כנסת כהלכה' (מאת ידידי הדיין הרב אברהם צבי גאופטמן, סי' נד) דן בשאלה האם הציבור חייב להשתתף בהוצאות ההנגשה. הכלל לגבי הוצאות של הציבור הוא שמי שאינו זקוק כלל להוצאה מסוימת אינו צריך להשתתף בה, אבל אם יש אפילו ספק שמא יזדקק לה בעתיד עליו להשתתף (על פי כנסת הגדולה, הגהות טור חו"מ סי' קסג, ושו"ת חתם סופר או"ח סי' קצג). לאור זאת הסיק שכל הציבור צריך להשתתף בהוצאות ההנגשה, משום שכל אחד עלול להזדקק לכך בעתיד, וגם ליהנות מהרמפה והמעקה וכיו"ב הנאות מסוימות בהווה. ברם, הדיון במקורות שציין הוא על מקרה שהציבור כבר החליט על הוצאה מסוימת, וכעת נדונה רק השאלה מי חייב להשתתף בזה, וההכרעה היא שכל מי שאולי יהנה מכך צריך לשאת בעול. אולם לא נאמר שהציבור חייב להשקיע השקעה כזו עבור דבר שכרגע נצרך רק למיעוט ממנו.
הרב גאופטמן ציין למשנה (נגעים פי"ג מי"ב) על מצורע: "נכנס לבית הכנסת - עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ד' אמות, נכנס ראשון ויצא אחרון", כדי שלא לטמא את הציבור בהיותם במחיצתו. הוא מציע לפרש שהציבור חייב להקים את המחיצה המדוברת, אבל אינני רואה שום הוכחה לכך. מסתבר שהמשנה מדברת בהווה, שאין לציבור שום התנגדות לצמצום השטח והקמת המחיצה, ולכן המשנה רק מציעה פתרון כיצד לבצע זאת בלי להיטמא.
הרב זולדן (במאמרו הנ"ל) מציין לדברי ערוך השולחן (או"ח סי' קנ ס"א): "כופין בני העיר זה את זה לבנות בהכ"נ... אבל כשיש להם בהכ"נ אחד אין יכולים לכוף זה את זה לבנות עוד בהכ"נ אף שהראשון צר להם, דכל אחד יכול לומר: לדידי די זה הבהכ"נ. ואם הבהכ"נ צריך תקון ההכרחי, כמו שדולף גשמים או נתקלקלו הכותלים וכיוצא בזה, יכולים לכוף זה את זה שיתנו מעות לתקנו, אבל בשביל יפוי בעלמא נראה לי דאין יכולין לכוף זה את זה". הרב זולדן מניח שדליפת הגשמים או קלקול הכתלים עשויים להפריע רק למקצת הקהל, ובכל זאת כתב הערוך השלחן שהם יכולים לכפות את כולו. לענ"ד הנחתו לא מובנת, ואדרבה, אלו דברים שצפויים להפריע לכולם, אלא שיש שמבליגים וסובלים ויש שלא. ומהרישא של הסעיף אפשר להוכיח להפך, שמי שמרגיש בנוח בביהכ"נ, ובמובן האובייקטיבי הוא צודק מבחינתו, אינו צריך להשתתף.
11. לסיכום: לאחר בחינת צדדים שונים שעשויים היו להטיל חיוב משפטי להנגיש את בית הכנסת, אינני רואה בסיס ממשי לחיוב כזה כאשר רוב הציבור אינו רוצה בכך, וכאשר בית הכנסת יושב על קרקע פרטית, שלא ניתנה ע"י המדינה בהתניה של נגישות.
נמצא, אפוא, שהדבר מסור לרצונם הטוב של באי בית הכנסת, ואני סמוך ובטוח שכל ישראל הרחמנים וגומלי החסדים יעשו כמיטב יכולתם להנגיש את בית הכנסת. והאמת והשלום אהבו.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il