ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להצטרף מאוחר לתפילה | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ה תמוז תשע"ח

להצטרף מאוחר לתפילה


כולל הלכה בית אל

שאלה:
הגעתי באיחור לתפילה ולא הספקתי להתחיל את שמונה עשרה ביחד עם הציבור בדיוק, האם נחשב שהתפללתי במניין?

תשובה:
שלום וברכה,
שאלה זו נחלקת לשניים: א. האם מותר להצטרף לתפילה באיחור. ב. האם הדבר נחשב לתפילה במניין. ונפרט את הדין.
א. אדם שהגיע באיחור לתפילת לחש, אם יכול להספיק להתפלל ולגמור תפילתו עד אלוקי נצור לפני שיגיע הש"ץ לקדושה, או לקדיש (בערבית), מותר לו להצטרף לתפילה. ואם לא יכול להספיק להתפלל עד שיגיע הש"ץ לקדושה או קדיש, לא יתחיל להתפלל עימם. אלא ימתין לש"ץ ויתפלל איתו יחד.
אם שמע כבר קדושה או קדיש, יכול להתחיל להתפלל. בתנאי שיספיק לגמור תפילתו עד שיגיע הש"ץ למודים. ולבני אשכנז עד שיגיע לברכת האל הקדוש.
ב. האם המאחר נחשב כמתפלל בציבור. לדעת רוב האחרונים, גם המאחר את תחילת התפילה נחשב כמתפלל עם הצבור. לדעת חלק מהפוסקים תפילה בציבור היא עשרה גברים שמתחילים תפילתם יחד, ואם לא, אין זו תפילת ציבור גמורה. ולדעת חלק מהאחרונים כל עוד הציבור עומד בברכה ראשונה, הדבר נחשב כהתחלה התפילה לכל דבר (וגם אם לא יספיק להגיע לקדושה יכול להתפלל איתם), ואפשר שאפילו עד האל הקדוש. המתפלל עם הש"ץ, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמי שמתפלל במניין.

להלכה: הטוב ביותר הוא לצאת ידי כולם ולהתחיל עם הציבור יחד. וגם איחר בהרבה, יתפלל עם הציבור בתנאי שיספיק לגמור תפילתו עד קדושה. ואם לא יספיק לגמור תפילתו עד קדושה, יתפלל יחד עם הש"ץ.


הרחבה:
סוגיית הצטרפות מאוחרת למניין:
א. הגמרא במסכת ברכות (כא:) מביאה שרב הונא אומר שהנכנס מאוחר לבית הכנסת ולא יכול להספיק להתפלל עד שיגיע ש"ץ למודים לא יתפלל איתם, ואם יכול לגמור תפילתו לפני מודים יתפלל. ולדעת רבי יהושע בן לוי אם לא יספיק לקדושה לא יתפלל ואם יספיק יתפלל.
הרמב"ם (תפילה י, טז) פוסק כדעת רבי יהושע בן לו. אומנם התוספות (ד"ה עד) והרא"ש (סימן יח) כותבים שצריך לחשוש גם להגיע למודים. לדעתם ריב"ל לא חלק על רב הונא שצריך להספיק למודים, ורק רב הונא חלק על ריב"ל לעניין קדושה. וכיוון שכך, פסקו כדעת רב הונא.
השו"ע (סימן קט, א) פוסק שאם יכול להספיק להגיע לקדושה, יצטרף. הרמ"א מוסיף על פי התוספות ועוד ראשונים שלמדו מירושלמי (ברכות ד, ו) שצריך להקפיד לענות גם על האמן של האל הקדוש ושומע תפילה. ומוסיף השו"ע, שאם נכנס לאחר קדושה ורוצה להצטרף לתפילה צריך להפסיק עד מודים.
הדין שצריך להספיק קדיש לא מוזכר בגמרא במפורש, אלא המרדכי (ברכות סט, ע) מביא בשם ר"י שגם קדיש, והיינו יהא שמיה רבה, דינו כמודים וקדושה ולא גרע מהם. הכוונה בזה שאם אין לאדם חיוב לענות קדושה, כי הוא שמע כבר (עיין לקמן באות ד), או שהוא בערבית, עדיין צריך הוא להספיק להגיע עד יהא שמיה רבה מבורך. כך מבארים האחרונים דין זה. עיין במשנה ברורה (שם ס"ק ד).
אפשר להעיר שהרב אלישיב (מובא בשמו באורחות איש יט, מט) מחדש שאם יש אדם שאפילו אם יתחיל להתפלל יחד עם הציבור לא היה מספיק לענות קדושה, דינו הוא שגם אם איחר לתפילה יכול להתחיל עם הציבור הגם שלא יגיע לקדושה, כי גם ככה לא היה מספיק.
ב. אדם שלא יספיק להגיע להתפלל, ולסיים עד קדושה, יתפלל עם החזן. מקור הדין ברי"ף בשם רב האי גאון (ברכות יג:) שכותב שנהגו החכמים היה שמי שנכנס באיחור לבית כנסת ולא יספיק לגמור תפילתו עד קדושה, ימתין לש"ץ ויתפלל איתו יחד, ואין בזה חשש הפסק בתפילת לחש. כך גם כותב הרמב"ם (תפילה י, טז). האליה רבה (קט, ט) כותב שכך עולה גם מלשון הסמ"ג (עשין יט) שכתב באותה לשון.
האליה רבה (שם) מביא את דברי הרש"ל על הסמ"ג שכתב שהסמ"ג דיבר על שחרית, שאז יש הרבה זמן לחכות בשירה חדשה, אבל במנחה לא, [ונראה שאז יתחיל להתפלל אחרי קדושה]. ודחה דבריו כי משמע מדברי הראשונים שמדובר על מנחה, כי בשחרית גם אם יבוא לפני תפילת לחש יצטרך להתפלל עם החזן, ולמה כתבו הראשונים שבא בזמן תפילת לחש? והביא עוד ראיה שם. לכן הכריע להלכה שמותר לכתחילה להתפלל יחד עם הש"ץ. והביא דבריו במשנה ברורה (קט ס"ק יד).
הרא"ש (סימן יח) מביא, שאפשר להתפלל עם הש"ץ יחד, ולשונו:
ור"ת ז"ל כשהיה עומד באמצע התפילה והיה מגיע למודים היה משתחווה עם הציבור באמצע ברכה אבל לא בתחילה וסוף... מיהו לכתחילה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל ולסמוך גאולה לתפילה. וכן לעניין קדושה אם יגיע לש"ץ כשאומר נקדישך יאמר עם הש"ץ מילה במילה על מה שהוא אומר ואין זה נקרא הפסק.
הטור (סי' קט) מביא כמעט מילה במילה את לשונו של הרא"ש. וכותב הדרכי משה (אות ד) שמלשונו של הטור משמע שאין לעשות כך לכתחילה, אלא עדיף לענות קודם קדושה ואמן של האל הקדוש, ואז להתפלל. שהרי כתב 'וכן לעניין קדושה', היינו שאין להתפלל יחד עם החזן בשביל אמירת קדושה. וכך פוסק הרמ"א (קט, ב). וכך כותב הלבוש (קט, ב).
יש להעיר, שמדברי הראשונים שהם מקור הדין לתפילה עם הש"ץ, הלא הם רב האי גאון והרמב"ם, רואים שעדיף להתחיל להתפלל עם הש"ץ מאשר לחכות לעניית קדושה. אם כך יש לשאול מדוע לרא"ש לחלוק ולומר שדין זה רק בדיעבד? מה עוד שאפשר להסביר ברא"ש עצמו שאין כוונתו לומר 'וכן לעניין קדושה' שזה דיעבד, אלא שגם קדושה דינה כמו מודים, שאם יגיע ש"ץ לקדושה יענה, כמו שעונה אם הגיע למודים, וממילא אין מקום להבין בדברי הרא"ש והטור כמו שהבין הרמ"א. כך תמה באליה רבה (קט, ט) על הבנת הרמ"א. ולע"ד אפשר להוסיף שאם באמת הרא"ש היה בא לחלוק היה לו להביא ראיות על זה, אלא ודאי שאם הרא"ש כתב דבריו בסתמא, אין כוונתו לחלוק על דברי שאר הראשונים. עוד נלע"ד, שמוכח כדברי האליה רבה מדברי המרדכי (סד), שכתב:
ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל יחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם החזן בלא אמירה ודוקא באמצע ברכה כדפרישית לעיל דאמרינן לקמן דאסור לשחות בסוף ברכה אלא באבות והודאה ומיהו לכתחלה אין לעשות כך כדמשמע הכא ורבי יהושע בן לוי סבר אין היחיד אומר קדושה וכן הלכה ומיהו יכול יחיד המתפלל להתחיל עם החזן התפלה ולומר עמו כל התפלה והקדושה משלם...
המרדכי כותב את לשונו של הרא"ש ובכל זאת הוא כותב את דין הקדושה בנפרד ממודים וכותב שאפשר להתחיל להתפלל עם הש"ץ, ואין זה דיעבד! ולכאורה משמע גם מלשון השו"ע עצמו בסימן קט שלא הביא את דברי הטור להלכה.
במשנה ברורה (ס"ק יד) מביא שגם החיי אדם מקל בשחרית כדי שלא יצטרך לחכות הרבה זמן בשירה חדשה. ולפי מה שכתבנו אפשר להקל בזה גם במנחה, וכך סובר המאמר מרדכי (ס"א) כאשר יש צורך קצת. עוד מעיר המשנה ברורה (ס"ק ב) שהמתפלל צריך להספיק להגיע עד אלוקי נצור ולא ממש עד סוף תפילתו.
העולה מזה לדינא שאם אדם הגיע באיחור לתפילה ויכול להספיק להגיע לקדושה יתחיל עם הציבור. ואם לא יכול להספיק יחכה לחזרת הש"ץ ויתפלל יחד עם החזן.
ג. איך מתפללים עם הש"ץ? תרומת הדשן כותב (סימן יא) שכאשר אדם מתפלל עם הש"ץ צריך לומר איתו קדושה יחד, וכן לומר איתו יחד את ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפילה, וכן להגיע איתו יחד למודים כדי לכרוע איתו יחד. ומוסיף הבית יוסף שצריך להגיע גם לברכת הטוב שמך יחד כדי שיכרע עם הש"ץ יחד. וכך פוסק בשו"ע (קט, ב).
ד. אם שמע כבר קדושה או קדיש. הגמרא בברכות (כא:) הביאה מחלוקת בין רב הונא לבין ריב"ל האם צריך להספיק להגיע לקדושה או לא. ומסבירה שמחלוקתם היא האם יחיד אומר קדושה או לא. ע"כ. מדברי הגמרא עולה שגם למ"ד יחיד לא אומר קדושה, אם שמע או ישמע קדושה ממקום אחר, לא צריך להספיק להגיע עד קדושה, כמו שמ"ד יחיד אומר קדושה סובר שלא צריך כיוון שהוא יאמר בעצמו. כך מדייק המגן אברהם (קט ס"ק ג) מדברי הגמרא. ופוסק המשנה ברורה את דבריו (ס"ק ד וה).
לגבי קדיש, המגן אברהם (שם) כותב שגם אם שמע קדיש, עדיין צריך להספיק להגיע לקדיש. וסברתו: שהרי אין לקדיש קצבה, וכמה שישמע עדיין יש עליו חיוב בזה. המשנה ברורה מביא את דבריו וכותב שכך כתבו האחרונים. אומנם בסוף הדברים הוא מביא את דברי דרך החיים והחיי אדם שכתבו גם קדיש, אם שמע כבר, לא צריך שוב. לע"ד כוונת המשנה ברורה להכריע כדבריהם ולא כדברי המגן אברהם. ונראה לע"ד להוכיח שכך דעתו, שהרי בסימן נה (ס"ק ה) מביא את דברי הט"ז (שם ס"ק א) שאין לפחות מפחות משבעה קדישים בכל יום. הרי שיש קצבה לקדישים!
לע"ד אפשר להוכיח עוד כדברי דרך החיים, שהרי המגן אברהם (קט, ס"ק ב) כותב שתפילה בציבור עדיפה מקדיש, ומקשה הפרי מגדים (ס"ק ב), הרי השו"ע כותב שאם לא שמע קדיש לא יתחיל להתפלל עם הציבור, הרי שקדיש עדיף. לכן הוא מחדש שכאשר אדם איחר לתפילה אין זו תפילת ציבור גמורה ולכן קדיש עדיף ממנה, ועליה דיבר השו"ע. והמגן אברהם דיבר בתפילה יחד עם הציבור ממש, שהיא תפילת ציבור גמורה. על פי יסוד זה נראה לומר שדברי המגן אברהם לגבי קדיש, אמורים רק בגלל שהוא סובר שאין זו תפילת ציבור גמורה, אבל אם היה סובר שזו תפילת ציבור גמורה, גם הוא היה מודה שלא צריך להפסיד אותה בשביל קדיש. וכיוון שרוב האחרונים סוברים שגם אדם שאיחר בכמה ברכות נחשב כמתפלל עם הציבור (עיין לקמן באות ה), שלא כפרי מגדים, אם כן נמצנו למדים שאין להפסיד תפילה יחד עם הציבור בשביל קדיש. כך נלע"ד.
ה. האם המאחר נחשב למתפלל במניין.
מהגמרא בברכות (כא:) משמע קצת שגם המאחר לתפילה נחשבת תפילתו לתפילה במניין, שהרי הגמרא אומרת שרק אם לא יכול להספיק להגיע לקדושה לא יתפלל עם הציבור, אבל אם כן יכול להגיע לקדושה, כן יתפלל עם הציבור. והרי אם תפילתו לא נחשבת לתפילה במניין כיוון שאיחר, מדוע שיתפלל עם הציבור?
אלא שאפשר לומר, שגם אם ברור שאין המאחר נחשב למתפלל ביחיד, אפשר שדרגתו פחותה ממי שהתחיל להתפלל ממש עם הציבור. בדבר זה יש כמה שיטות באחרונים. נביא אותם בקצרה.
1. המשנה ברורה (סימן צ ס"ק כח) כותב: "ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד וכו'.. ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבית הכנסת כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור".
בסימן ק"ט כותב הביאור הלכה (ד"ה הנכנס) על מי שאיחר להתחיל להתפלל אחרי הציבור: 'דאפשר דזה לאו תפלת ציבור גמורה מקרי'. מדבריו נשמע שתפילת הציבור הראויה היא, עשרה שמתחילים תפילתם יחד. ודבריו מיוסדים על דברי הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ב). ואין נראה שכוונת המשנה ברורה לומר שיתחילו ממש באותה שניה, כי בסימן סו (ס"ק לה), המשנה ברורה כותב, שאפשר להתחיל מעט לפני או הש"ץ כל עוד לא ניכר שהקדים לפני הש"ץ.
2. בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סי' ג) כתב, שכל עוד הציבור עומדים בברכה ראשונה נחשב המצטרף כמתפלל במניין ואף אם לא יספיק לגמור עד שיגיעו לקדושה יכול להתפלל עם הציבור. וראייתו מדברי המגן אברהם (סימן סו ס"ק יא) שכותב שהמדקדקים היו ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן על גאל ישראל של החזן. והרי אם תפילה בציבור זה רק אם יתחילו יחד ממש, נמצא שהם יפסידו תפילה במניין? אלא ודאי שכל שהציבור בברכה ראשונה, נחשב הדבר למתחיל עם הציבור, ולא צריך להספיק לגמור תפילתו עד קדושה. עוד כתב, שאולי שלושת הברכות הראשונות נחשבות לאחד גם לעניין זה (כמו שמצינו בגמרא ברכות לד: לעניין טעות). שהרי המגן אברהם כותב שם שאותם מדקדקים ימתינו בשירה חדשה. והרי איך יספיקו להגיע לתפילה עצמה עד סוף ברכה ראשונה, אלא שעד סוף האל הקדוש נחשב הדבר לברכה אחת. והביאו דבריו כמה אחרונים (פסקי תשובות צ, הערה 174. אשי ישראל פרק ח הערה יז).
3. הרבה אחרונים כותבים שכל עוד שהציבור עוסק בתפילת שמו"ע כל המצטרף נחשב למתפלל בציבור. כך כותב האגרות משה (או"ח ג, ד) וסברתו, שגם אם מתחילים יחד להתפלל, תוך זמן קצר כל אחד נמצא במקום אחר בתפילתו. לכן גם אם יתחילו מראש להתפלל כשכל אחד נמצא במקום אחר, תפילתם נחשבת לתפילה במניין. וכך כותב הגרש"ז אויירבעך (הליכות שלמה פרק ח, ז). וביביע אומר (ב, ז) כתב בשם שו"ת מעט מים (סי' כא, עמוד נא) שדברי הפרי מגדים שכתב שאין המאחר נחשב למתפלל בציבור לגמרי, קשים. והוכיח מרמ"א (בסימן קכד, ס"ב) שכל עוד שהציבור עוסקים בשמונה עשרה, כל המצטרף אליהם נחשב למתפלל בציבור. והביא הרב עובדיה עוד אחרונים שסוברים כך, ולמעשה נראה לו שאפשר להקל כמותם.
לסיכום: למשנ"ב תפילה בציבור לכתחילה היא עשרה המתחילים יחד. לדעת בצל החכמה, עד סוף ברכה ראשונה נחשב למתחיל עם הציבור ואפשר שעד האל הקדוש. ולדעת רוב האחרונים, גם המתפלל באיחור גדול של כמה ברכות נחשב למתפלל עם הציבור.
ד. המתפלל עם השליח ציבור יחד נחשב למתפלל במניין?
לעיל (אות ב) הבאנו את דברי הראשונים שכתבו את המנהג להתפלל יחד עם הש"ץ (רב האי גאון והרמב"ם). וקצת נראה להוכיח מדבריהם שהמתפלל עם הש"ץ לא נחשב כמתפלל ביחיד, ואף נחשב למתפלל בציבור. שהרי נראה באו לתת עצה למי שאיחר לתפילה, כדי שיוכל לענות קדושה ולהתפלל עם הציבור, כי אם לא כן, מה הם באו לתקן, הרי אפשר לענות קדושה ואז להתחיל להתפלל, ומדוע להכנס לדיון האם זה הפסק? מוכח שהראשונים באו למצוא עצה איך יוכל האדם להתפלל בציבור, הגם שאיחר לתפילה.
לדעת הרב עובדיה (יחוה דעת ה, ז) חזרת הש"ץ, הגם שעיקרה נתקן בשביל מי שאינו בקי, וכיום כולנו בקיאים, נחשבת היא לתפילת הציבור לכל דבר. והביא ראיה מלשון הרמב"ם (תפילה ח, ד): 'וכיצד היא התפלה בצבור, שיהיה אחד עומד ומתפלל בקול רם, וכל הצבור שומעים', הרי מוכח שתפילת הציבור היא חזרת הש"ץ. עוד הביא את דברי החתם סופר (החדש, ג) שסובר שעיקר תפילת הציבור היא חזרת הש"ץ (ותפילת לחש הוי כתפילת יחידים. ובזה חלק עליו הרב עובדיה שם). והביא הרב עובדיה סימוכין לדבריו מדברי הריא"ז (מובא בשלטי הגיבורים בסוף מסכת ר"ה) שכתב ש'חבר עיר' שתוקעין בו בשופר, הכוונה לחזרת הש"ץ ולא לתפילת הלחש של הציבור, הרי שעיקר תפילת הציבור היא בחזרת הש"ץ.
לכן להלכה הוא נוקט שהמתפלל עם הש"ץ נחשב כמי שמתפלל במניין. כך סובר החתם סופר (החדש, ג') וכך נראה מדברי החזון איש (יט, ז) וכך דעת האשל אברהם (בוטשאטש, סי' נב). וכך סובר כף החיים (סימן צ, ס"ק סג), והביאו הרב עובדיה בשו"ת יביע אומר (ב, ז). וכך סובר רבי יצחק אלחנן (שו"ת באר יצחק (או"ח כ, ענף ב).
המשנה ברורה (סימן קט ס"ק יד) כותב בשם האליה שמותר לכתחילה להתפלל עם הש"ץ ביחד. ולכאורה אפשר להוכיח מכך אפשר לכתחילה להתפלל עם הש"ץ שודאי זו תפילת הציבור, שאם לא כן, איך מתיר האליה רבה לעשות כך לכתחילה.
האגרות משה (או"ח ג, ט) חולק, וסובר שחזרת הש"ץ נתקנה רק למי שאינו בקי. בימינו שכולם בקיאים, אין תפילת הש"ץ נחשבת לתפילת ציבור, הגם שצריך לחזור על התפילה שמא יהיה מי שאינו בקי, אין בזה כדי להחשיבה לתפילת הציבור. והוכיח את דברי מדברי תוספות (דף כא בברכות) שהבאנו לעיל וכתב להוכיח ממנו שאין זו תפילת הציבור, שהרי מדוע תוספות כותב שאין הוא נחשב יחיד, הרי ודאי שהוא לא נחשב יחיד, כיוון שיש ציבור שם. מה שהיה צריך תוספות לדון היה מצד הפסק, ולא אם הוא יחיד או לא, אלא ודאי שתוספות הבין שאין זו תפילת ציבור, ולכן הוא כותב שאין זה יחיד לעניין אמירת קדושה עם הציבור.
עוד מוכיח הרב פיינשטין מדברי הרמ"א (סימן קט, ס"ב), שכתב שלא יתחיל להתפלל אם איחר עד שישמע קדושה והאל הקדוש, ויתפלל לבדו, ורק אם יש צורך גדול יתחיל להתפלל עם החזן. ואם הרמ"א סובר שלהתפלל עם החזן זו תפילת הציבור, למה זה לא יחשב צורך גדול? אלא ודאי שהרמ"א סובר שאין זו תפילה בציבור.
הרב עובדיה (יחווה דעת שם) כתב שאין דבריו מוכחים. ולע"ד כוונתו היא שיש להעיר, שאומנם מוכח שהתוספות הבין בתחילה שיחיד המתפלל עם הש"ץ אין זו תפילה בציבור. אבל אחרי שתוספות חידש שאין זה נחשב תפילה ביחיד מניין לנו שאין כוונת תוספות לומר שזה נחשבת לתפילה בציבור ממש? לפי דברינו מובן מדוע הפרי מגדים הסתפק (סימן נב ס"ק א) האם זה נחשב תפילה במניין או לא, כיוון שלא ברורה כוונה תוספות לגמרי.
לכאורה גם על הראיה השניה יש להעיר, אפשר לומר בדעת הרמ"א שרק זמן תפילה שעובר או סמיכות גאולה לתפילה נחשבים לצורך גדול, אבל תפילה בציבור לא נחשבת לצורך גדול. ומעין ראיה: זמן תפילה שעובר או סמיכות גאולה לתפילה עדיפים מקדיש (כמו שכתוב בשו"ע קט, א ובמשנה ברורה שם) ואילו תפילה בציבור לא עדיפה מקדיש! (כדמוכח שם), הרי שתפילה בציבור פחותה מסמיכות גאולה לתפילה וזמן תפילה.
[מה עוד שדברי הרמ"א הם כדעת לא לרוב הראשונים ולא כדעת השו"ע, וייתכן לומר שהראשונים שחולקים על דברי הרמ"א סוברים שזו כן תפילה בציבור, וכמו שפסק המשנה ברורה שלא כדעת הרמ"א שם, כך גם לעניין תפילה עם החזן יסכים המשנה ברורה שלא כדעת הרמ"א. ועיין בדברי האגרות משה].
בדבריו משיג האגרות משה על דברי החתם סופר שסובר שעיקר תפילה בציבור היא חזרת הש"ץ. וכבר השיב על דבריו בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן יא) עיין שם.
במסקנתו כותב האגרות משה: 'ויחיד המתפלל עם הש"צ מסתבר שאינו תפילה בציבור... אך אולי עדיף זה קצת מתפלה ביחידות לגמרי מסברא בעלמא'. וכך סובר הפרי מגדים (סימן נב, ס"ק א). וכך סובר בשו"ת חבצלת השרון (או"ח סימן ב). הגרש"ז אוירבעך (הליכות שלמה פרק ח, מא) סובר שאומנם המתפלל עם הש"ץ נחשב למתפלל עם הציבור, אבל אין מעלתו כתפילת לחש עם הציבור.
לסיכום: לרוב האחרונים המתפלל עם ש"ץ יחד נחשבת תפילתו לתפילה בציבור, ויש מי שמתיר. ולדעת מיעוט אחרונים אין זו תפילה בציבור, או שאין מעלתה כתפילה בציבור.
המשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל) כותב בשם הצל"ח (ברכות ו.) שגם אם מתפלל בבית הכנסת בשעה שהציבור עוסק בחלקים אחרים של התפילה, יש בזה מעלת תפילה בציבור.

הרב איתן מינקוב


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il