סביב שולחן השבת שלנו עלתה ההצהרה הבאה: אדם שלא למד תנ"ך בילדותו, כהדרכת חז"ל - אין טעם שילמד בבגרותו. כל מסר אמוני שהוא יכול לקבל מלימוד התנ"ך, יוכל לקבלו בצורה טובה יותר בלימוד ספרי אמונה. או לחילופין, אחרי שילמד אמונה בצורה עמוקה מאוד, רק אז יוכל לגשת ללימוד התנ"ך, משום שבלי בסיס רחב באמונה, לא יבין מה רוצה ממנו התנ"ך. אשמח אם הרב יביע את דעתו על ההצהרה הנ"ל, בפירוט ככל שניתן בגלל חשיבות הסוגייה.

חז"ל הדריכונו בפרקי אבות את סדר הלימוד האידיאלי לפי גילו של האדם, כיון שייחסו חשיבות ללימוד המובנה. אך אין זה אומר שמי שעבר את הגיל לא כדאי שילמד עתה, ויש מקום ללימוד תנ"ך גם בגיל מבוגר כיון שמהתנ"ך לא מקבלים רק מסר אמוני אלא קודם כל את עצם הידיעה שהיא בסיס למשנה ולתלמוד ולספרי האמונה ולא הפוך. כמובן שאדם שקורא את התנ"ך בגיל מבוגר לומד אותו אחרת, אך זה הדבר המדהים המוכיח שהדברים נכתבו מפי הגבורה שגם ילד בן חמש וגם פרופסור בן 65 מוצאים באותו טקסט הנאה וענין, מה שלא נמצא בספרים אחרים. התוספות אף מעיר על דברי הגמ' שאומרת שצריך ללמוד ביום שליש תנ"ך מדוע אנחנו לא עושים זאת, ומלמד זכות על כך שאנו לומדים את התלמוד הבבלי שהוא בלול גם בפסוקים. הרב רואי מרגלית.