שלום, מצוות נידה מחייבת אשה לשמור שבעה ימים מיום תחילת הווסת. הרבנים שינו זאת לשבעה נקיים במקום שבעה פשוטים, (כמו מצוות זבה גדולה), אך בנוסף הוסיפו חמישה ימים בתחילת הספירה. . הלל הוסיף הסכם פרוזבול, ובכך עקף את מצוות שמיטת חובות. . רבנים החמירו על מצוות יום טוב שלא נופל בשבת. . הדלקת נרות שבת / יום טוב / חנוכה.. עירובין.. ברכות / הלל / מגילה.. נטילת ידיים. . איסור נשואים ליותר מאשה אחת.. אישור מהאשה לפני גירושים.. מחייבים חליצה (השם ביקש יבום). . איך אתם מסבירים? איכן כן משתמשים במה שנאמר בדברים ד:ב?

שלום השאלה הבולטת ביותר בהקשר איסור ‘בל תוסיף’ היא שאלת תקנות חכמים. מטרת רובן של תקנות חז”ל היא לעשות סייג לתורה, כגון איסורים דרבנן השייכים לשמירת שבת – ועל כך יש אפילו מצווה של “עשו משמרת למשמרתי” (יבמות כא, א) – אך ישנן גם מצוות חכמים שהינן חדשות לגמרי, כגון חגים דרבנן של חנוכה ופורים (כך יש להזכיר מצוות נטילת ידיים). בכל מצוות ותקנות חכמים, שאינן קשורות לשום מצוות התורה, נשאלת השאלה: למה אין בהן משום איסור ‘בל תוסיף’? אציין כאן חלק מתשובות והגדרות הראשונים לשאלה זו. א. הראב”ד (השגות על הרמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט') כותב: “ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה”. לפי דעה זו, איסור ‘בל תוסיף’ עניינו הוספת פרטים בתוך מסגרת של מצווה קיימת, כגון הוספת בית חמישי בתפילין או הוספת יום נוסף לחג הסוכות. בהוספה זו עובר אדם על איסור ‘בל תוסיף’. לפי דרך זו, אין כל קושיה על מה שהוסיפו חז”ל מצוות דרבנן, שכן יסוד עניינו של איסור ‘בל תוסיף’ הוא דווקא להוסיף על מצוות קיימות. ב. הרמב”ן (בפירושו לדברים פרק ד', פס' ב') חולק על הראב"ד וכותב: “ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א, יב, לג), עובר בלאו”. א"כ באופן עקרוני, בהוספת מצוות או תקנות מדברי חכמים יש משום ‘בל תוסיף’, אלא שחז”ל דרשו שיש להם להוסיף מצוות חכמים, ולכן אין בו משום ‘בל תוסיף’. בהקשר לזה נביא את דברי הרשב”א (ראש השנה טז), שאף לדעתו שייך איסור ‘בל תוסיף’ בתוספת מצווה על מניין המצוות, ובנוגע לתקנת חכמים ביאר שאין בכך משום בל תוסיף מפני שחז”ל הורשו להוסיף מצוות על התורה: “ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה…אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר אמרה תורה ‘על פי התורה אשר יורוך'”. מסביר הרשב”א שהאיסור שייך אף בתקנה חדשה, אבל אין להקשות על מה שהוסיפו חז”ל על התורה, שכן הורשו לעשות כן מן התורה על-פי צו הכתוב “על הפי התורה אשר יורוך”. ג. הרמב"ם בהלכות ממרים (פרק ב', הלכה ט') מציין הגדרה אחרת באיסור ‘בל תוסיף’: “הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו? – שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה”. מבואר שלדעת הרמב”ם איסור ‘בל תוסיף’ הוא להוסיף דין שלא כתוב בתורה ולומר שהדין אסור מהתורה. בית דין המוסיף דין ואומר שהדין אסור מהתורה, עובר על בל תוסיף, ואילו אם בית הדין אומר שהדין מותר מהתורה אבל הם אסרו דין זה כגזרה לתורה או כמצוות חכמים, אין עוברים עליו בבל תוסיף. סוגיא זו ארוכה ומעניינת. הבאתי את תקציר השיטות המרכזיות. יום טוב