שלום הרב, בלימוד מסכת קידושין נתקלנו בשאלה קשה. הגמרא מונה שני מקרים שלא הצלחנו להבין מה השיקול דעת של חז”ל: א. רדף כלב אחרי אישה, והיא מבקשת להציל את נפשה. בתוך כל הבלאגן והלחץ האיש אומר שאם מציל אותה תתקדש לו – אם אומרת ‘הן’ , מסתפקת הגמרא דילמא הקנתה את עצמה. מצב קשה יותר: ב. תליוה וקדיש – מדאורייתא מקודשת ורק רבנן הפקיעו את הקידושין. לכאורה אם מנסים להסתכל על המצב בעבר ניתן קצת להבין את זה, שאכן נשים היו מאוד תלותיות בבעלים מכל בחינה קיומית, ולכן יש מקום להסתפק בדבר. אך אם דבר כזה קורה היום, הרי רובא דרובא דרובא של הנשים בוודאי יאמרו “הן” רק כמס שפתיים!! וכיצד נדון דבר זה? ג. האם במצבים מעין אלו יכולים הדיינים להאמין להאישה כבי תרי? תודה מראש

בס"ד שלום וברכה, שני דינים אלו באופן פשוט קיימים לא רק בקידושי אשה אלא בכל מכר. לדוגמא, כלב רדף אחרי אדם ובא חברו ואמר לו אם תמכור את הבית שלך אציל אותך. וכן תלויהו וזבין - המכר חל. לכן אין להסביר שסיבת הדינים הללו הם משום שאשה תלותית וכדו'. עיין בתוספות הרא"ש (קידושין ח:) שמסביר שהספק של הגמ' האם אשה מקודשת במקרה שהכלב רץ אחריה, הוא כשאלתך, האם האומדנא היא שהאשה רצינית בדיבורה או לא. וז"ל: "וי"ל דאין הדבר תלוי בקנין שקונה ע"י הסלע אלא מיירי הכא אפי' זרקם לה לתוך חיקה אלא כשהסלע של שניהם מספקא ליה אם מתרצית היא להתקדש כשאומרת לו להניחם שם או לא". לגבי שאלתך על תליוה וקדיש נראה לי ששאלתך תלויה במחלוקת ראשונים. אם איימו על אדם למכור שדהו בפרוטה ושילמו לו פרוטה אנו אומרים שהוא גמר בדעתו למכור כיוון שקיבל כסף או שאומרים זאת רק אם שילמו לו כשווי השדה. הריטב"א (ב"ב מח) סובר שלא חל המכר, ומקשה מקדושי אשה שאף שנותנים לה פרוטה מקודשת, ומתרץ על כך שני תירוצים: א. כיוון שבכך מתקדשת כל אשה, אז רואים זאת כשלום מלא. ב. שאשה רוצה לינשא וטב למיתב טן דו -טוב לה לשבת יחד מלשבת לבד ולכן מסכימה להתחתן עם כל אדם. לפי הסבר א' אין הבדל בין אז להיום ויש ללמוד מכאן שאדם שעושה עסק מול עדים לא משטה, ואף אם היא תטען אח"כ שלא התכוונה הרי אלו דברים שבלב שלא משנים את הדין. לפי הסבר ב' יש לדון האם חזקה זו קיימת היום עיין בתשובה https://www.yeshiva.org.il/ask/107174 שדנו בדבר. בברכה,