אנו נוסעים להתארח אצל ההורים בשביעי של פסח ובשבת שלאחריה. האם אנחנו צריכים לעשות עירוב תבשילין משל עצמנו, או שאנחנו יוצאים ידי חובה בעירוב של ההורים?

תשובה: העיקר להלכה שהעירוב של בעל הבית פוטר את כל המתארחים בביתו. אמנם אורח הרוצה לקיים את המצווה לכתחילה אף לדעת בעל ה"משנה ברורה", יעשה עירוב לעצמו בלא ברכה. אם רוצה לערב בברכה עליו להקדים ולערב לפני בעל הבית, או לבקש מבעל הבית להקנות לו חלק במאכלי העירוב לפני שיערב. בברכה, הרב עודד מילר הרחבה: עירוב התבשילין שעושה בעל הבית פוטר את בני הבית (יש"ש ביצה פרק ב סימן י. מ"ב סימן תקכז ס"ק נו). הסברא הפשוטה אומרת שגם אורחים נפטרים בכך, כיוון שבפועל מאכלי העירוב עומדים לאכילה בשבת גם עבור האורחים, והרי שגם מבחינתם הכנת צרכי השבת החלה מבעוד יום ושאר המלאכות שייעשו ביום טוב על ידם הינן המשך להתחלה זו. וכך כתב במפורש במחצית השקל (תקכז, ס"ק יא) ולכך נוטה באשל אברהם-בוטשאטש (שם, סעיף ז). כך פסקו להלכה הגר"ע יוסף (חזון עובדיה יום טוב, עמ' רעז) והגר"מ אליהו (מאמר מרדכי למועדים וימים פרק יד, סעיף יז), וכן נראה שנקט בפשטות בעל "שמירת שבת כהלכתה" (פרק ב, הערה לא). מאידך נראה שדעת המשנה ברורה להחמיר בכך. וכפי שיבואר. אדם הרוצה לזכות את עירובו גם עבור שאר בני העיר, עליו לתת אותו לאדם שיזכה בו עבורם מדין "זכין לאדם שלא בפניו". כדי שאותו אדם אכן יוכל לזכות עבורם את העירוב, עליו להוות גורם שלישי, ועל כן צריך שתהיה לו יכולת בעלות ממונית נפרדת מזו של בעל הבית. לכן, למשל, בניו ובנותיו הקטנים אינם יכולים לזכות לבני העיר את העירוב של אביהם, כיוון שכל רכוש שהם קונים שייך לאביהם וידם כידו (עירובין עט:). בביאור הלכה (סימן תקכז, ד"ה "מי שלא") למד בדעת הרא"ש (ביצה פרק ב, סימן ו) שישנה תלות בין הגדרת מי שניתן לזכות על ידו, לבין הגדרת מי שיוצא בעירובו של בעל הבית. כלומר: כל מי שיוצא בעירוב בעל הבית הרי נידון כ"ידו" ובעה"ב אינו יכול לזכות באמצעותו עבור אחרים, וממילא כל מי שכן ניתן לזכות על ידו את העירוב לאחר על כרחנו לא יוצא ידי חובה בעירובו של בעל הבית . מכאן העלה הבה"ל שלשיטת הרא"ש משרתת צריכה לעשות עירוב משל עצמה, שהרי ניתן לזכות על ידה את העירוב לאחרים. אמנם בהמשך דברי הבה"ל מביא את דברי המחצה"ש החולק, ואף כותב שייתכן שהרא"ש מודה לדבריו, אך למעשה השאיר הדבר ב"צריך-עיון", ובשער-הציון (שם ס"ק יב) נקט בפשטות להחמיר בכך, והצריך להקנות את העירוב למשרתיו. מדבריו אלו יש להסיק שכיוון שבעל הבית יכול לזכות את עירובו לאחרים על ידי בנו הנשוי וחתנו (כיוון שהם גדולים גם בשנים, וגם אינם מוגדרים כ"סמוכים על שולחנו", אפילו בימי התארחותם. שו"ע סימן שסו, סעיף י) על כרחנו שאינם יוצאים בעירובו ועליהם לערב בעצמם. כך הכריע הרב קרליץ (חוט השני הלכות יום טוב, סימן תקכ"ז ס"ק ח) וכן החמיר הרב שטרנבוך (הגדה של פסח מועדים וזמנים, עמ' לט), וגם בשו"ת אור לציון (חלק ג, פרק כב סעיף ד) חשש לדעה זו. אמנם כיוון שגם הם כתבו שהסברא העיקרית הינה להקל, לכן אף לדבריהם יערב בלא ברכה, או יבקש מבעל הבית להקנות להם חלק בעירוב קודם עירובו, ובכך יערבו בברכה. לחילופין נראה להציע שהבן יערב בברכה ראשון, ולאחר מכן בעל הבית יוכל לערב עבורו ועבור בני ביתו בברכה ללא פקפוק, כיוון שוודאי שעירוב האורח לא פטר את בעל הבית. הערה: הבנתו של הביאור הלכה בדעת הרא"ש קשה הן בפשט דברי הרא"ש, והן מסברא: ראשית כל יש לבאר את הרקע לדברי הרא"ש המדוברים: המשנה בעירובין (עט:) אומרת שבעל הבית יכול לזכות את עירוב החצרות לשאר יושבי החצר על ידי אשתו. הגמ' בשלהי נדרים (פח:) שואלת שיד אשתו כידו וכיצד ניתן לזכות על ידה, ומעמידה שמדובר באשה שיש לה חצר משל עצמה (שנפלה לה בעודה ארוסה) וחייבת בפני עצמה בעירוב, ומיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי ליושבי העיר. מתוך כך כתב הרא"ש שפיתרון זה של "מיגו" כנגד בעית "יד אישה כיד בעלה" ייתכן רק בעירובי חצירות, ולא בעירובי תבשילין שבהם כל אשה נפטרת בעירוב בעלה. על כן נראה ברור שהתלות שבדברי הרא"ש שייכת רק למי שמלכתחילה ידו כיד בעל הבית וכדי לזכות לאחרים זקוק להתחייב בעירוב בפני עצמו כדי לאפשר את קיום ה"מיגו", אך כלל לא נאמרה ביחס למשרתת ובן נשוי העומדים בפני עצמם. בנוסף הבנת הבה"ל לא מובנת מסברא: מדוע שאדם עצמאי לחלוטין יחשב כיד בעל הבית רק בגלל שבעל הבית פטר אותו בעירוב התבשילין שלו? ייתכן שקשיים אלו עמדו בפני הבה"ל עצמו, ועל כן כתב בסיום דבריו שייתכן שאף הרא"ש יודה לסברת המחצית השקל (אך כאמור חתם את דיונו בצ"ע, ובשעה"צ נקט להחמיר כפי ראשית דבריו בבה"ל).