ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
שאל את הרב כל השאלות

לימוד תורה לגויים

שאלה
א. האם מותר ללמד גוי את השפה העברית המודרנית והתנכית? ב. האם מותר לגוי לשמוע רבנים (ביוטיוב או בהרצאות)? ואם יש צורך אז להבדיל בין גוי כופר (מוסלמי, נוצרי וכו...) או בין גוי שמאמין בתורת ישראל ושומר שבע מצוות בני נח. ג. בימינו ישנם גויים רבים בבתי ספר ממלכתיים וכחלק מהתעודות בגרות שלהם הם חייבים ללמוד תורה. האם יש בעיה הלכתית בנוגע ללימוד תורה לגויים למטרת תעודת בגרות או לא? ד. מישהו שאני מכיר הוא גוי אך נאמן למדינה, שומר שבע מצוות בני נח, תומך בהתנחלויות ומתלבט לאיזו מפלגה להצביע מבין המפלגות שרוצות בקיום התורה. האם מותר לו להצביע לרשימות כאלה או שלא? והאם יש סתירה בין היותו גוי לכל הדברים שציינתי? תודה לרבנים ולצוות האתר מראש!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! א. ככלל, מותר ללמד את השפה העברית המודרנית ללא חשש. רק אם ידוע שמטרת הלימוד היא כדי ללמוד תורה, ולא ברור מה מגמתו הסופית בלימוד התורה, יש להמנע מכך. אולם לימוד השפה העברית המקראית, שמטרתו כנראה היא לאפשר לו לימוד עצמאי בתנ"ך, דורש זהירות יתירה. כברירת מחדל עדיף להמנע מכך, אלא אם כן ידוע שכוונותיו של הגוי טהורות, להכיר את תורת ישראל לצורך העמקה ביהדות לשם שמיים, במגמה להתגייר או לקיים את מצוות בני נוח. ב. מותר לגוי לשמוע מדי פעם הרצאות של רבנים לצורך היכרות כללית עם היהדות, ובפרט כאשר כוונתו לשם שמיים. מה שנאסר עליו הוא לימוד תורה מעמיק במצוות המיוחדות לישראל ובפרט בתורה שבעל פה, כשאין לו כל כוונה להתגייר אלא, נניח, להיות פרופסור לתלמוד. ג. מותר ללמד בכיתה שיש בה גויים, כאשר המטרה היא ללמד את היהודים ולימודם של הגויים הוא תוצאה נלווית (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קלב). עיסוק פרטני בלימוד יהדות לתלמיד גוי מותר רק בתנאים שבסעיף הקודם. ד. מותר בהחלט וראוי לגוי לתמוך פוליטית בכל מה שמחזק את אחיזתם של עם ישראל בארץ ואת קיום התורה על ידי ישראל. אין לכך כל קשר למגבלות שחלות עליו בלימוד התורה. הרחבה בסעיפים א-ב: 1. בסוגיה זו של לימוד תורה לגויים יש ניגוד מסוים בין שני עניינים. מחד, לתורה יש אמירה גם כלפי הגויים וחשוב שהם יתוודעו אליה. כך ניבא ישעיהו (ב, ב-ג): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". וכך אנו פותחים את תפילתנו בכל יום: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו" (דה"א טז, ח). מצד שני, יש בתורה יחודיות לעם ישראל, וצריך לשמור עליה ולהגן על התורה ועל ישראל מהשפעות לא רצויות כתוצאה מעיסוק בתורה של עמים אחרים. סביב שיקולים אלה נעים דברי הפוסקים בעניין זה. 2. נפתח תחילה בשתי סוגיות בגמרא העוסקות בלימוד תורה לגוי: א. הגמרא בסנהדרין נט ע"א דנה על איסורו של הגוי ללמוד תורה: "אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה - חייב מיתה [בידי שמיים ולא בידי אדם! - רמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט], שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה', לנו מורשה ולא להם". הגמרא אומרת שהדבר נכלל בשבע מצוות בני נוח, מפני שהדבר נחשב כעין גזל, או כאיסור גילוי עריות עם נערה המאורסה. דהיינו, יש כאן פגיעה בקשר המיוחד של עם ישראל עם התורה. הגמרא שואלת על כך ממימרא מנוגדת לכאורה של רבי מאיר: "מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? - שנאמר 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!". ומתרצת הגמרא, שזה דווקא כאשר הגוי עוסק בשבע המצוות שבני נוח חייבים בהן. ב. סוגיה אחרת בגמרא (חגיגה יג ע"א) דנה על איסורו של ישראל ללמד את הגוי תורה: "אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". 3. מה טעמו של איסור זה? מעיון בדברי חכמינו נראה שיש שתי גישות מרכזיות כיצד להסביר את האיסור, וממילא גם את היקפו. לפי גישה אחת, שמופיעה בדברי כמה ראשונים, קיים חשש שמא הידע של הגוי בתורה ינוצל לניגוח התורה או ליצירת דת מתחרה. לכן, האיסור תלוי בטיב הלימוד ובכוונתו של הגוי, וכאשר חששות אלה אינם קיימים הדבר מותר. לפי גישה שניה - שיסודה בזוהר והלכו בה בעלי הסוד - זהו עניין מהותי יותר, שהתורה קשורה דווקא לישראל, ושיתוף הגויים בה פוגם אותה חלילה, מעין האיסור על גוי לאכול בקרבן הפסח, ללא הבדל בתוכן הלימוד ומטרותיו. 4. הרמב"ם (הל' מלכים פ"י הל' ט-י) סובר שאין זה איסור מיוחד על לימוד תורה, אלא דין כללי שאל לגוי לאמץ מצוות מחודשות לעצמו: "גּוֹי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה - חַיָּב מִיתָה; לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁלָּהֶם בִּלְבַד. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁבַת... וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין מַנִּיחִין אוֹתָם לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן, אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְווֹת, אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר - מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה, אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג. בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה [כלומר, מלבד שבע המצוות] כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר - אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ". משתמע שאם הגוי רוצה ללמוד תורה כדי לקבל שכר - הרי זה מותר, והאיסור הוא רק כאשר מגמתו לחדש דת נפרדת עם חוקים משלה (וכן כתב בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' נה-נו). האיסור על ישראל ללמד תורה לגויים לא הובא במפורש ברמב"ם. גם המאירי (סנהדרין שם) סייג את איסורו של הגוי ללמוד תורה: "אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו, ראוי ליענש, מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומכל מקום, כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם, מכבדין אותו אפילו ככהן גדול, שאין כאן חשש לטעות אחריו, שהרי אף בשלו הוא עוסק. וכל שכן אם חקירתו על דעת לבוא עד תכלית שלימות תורתינו, עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר, וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות". כלומר, אם מטרת לימודו היא להתעמק בתורה לשם שמיים, מתוך מחשבה אולי לקבל על עצמו את כל מצוותיה, או אפילו חלקן אך לא בתור דת חדשה אלא "לשמה", הרי זה דבר ראוי. באשר לאיסור על ישראל ללמד את הגוי תורה, המאירי (חגיגה שם) מסייג זאת לסתרי תורה דווקא, ודווקא לגוי הכופר בתורה: "אין מוסרין סתרי תורה אלא לאדם הגון, ואין מוסרין סתרי תורה לגוי, והוא מי שעובד לאלילים ולצבא השמים, שמאחר שהוא כופר בעיקר היאך אנו מלמדין אותו תורה? ועל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי". האוקימתא שמדובר בסתרי תורה מתאימה להקשר הסוגיה שם, וגם לשון רבי אמי "אין מוסרין", ולא "אין מלמדין", מתאימה לכך. לשון 'מסירה' בחז"ל נאמרה בכל מקום לא על העברה גרידא של חפצים אלא דווקא על מסירה של פיקדון, דבר שזקוק לשמירה ואחריות, ודוק. יתכן להרחיב את המושג גם לתורה שבעל פה כולה, אבל אולי מדובר דווקא בתקופה שבה היא נמסרה בעל פה מרב לתלמידו, ולכן העברה של הדברים לאדם לא מוסמך עלולה לגרום נזק למסירת התורה כדיוקה. כיוצא בזה כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר ח"ב סי' עז), שהאיסור נאמר על תורה שבע"פ ולא על תורה שבכתב. הרמב"ם בתשובה (שו"ת הרמב"ם סי' קמט) כותב במפורש כדברי המאירי שהאיסור ללמד לגוי תורה הוא מחשש לנזק ממנו, ולאור זאת הבדיל בין נוצרי למוסלמי: "שאלה: מאמר ר' יוחנן 'גוי שעסק בתורה חייב מיתה', האם זה הלכה? והחייב כל בר ישראל להמנע (מללמדו) דבר מן המצוות חוץ משבע מצות או להעמידו עליהן, אם לאו? התשובה: היא הלכה בלא ספק... ומותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם... לא תהיה זו ראיה אצלם שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעוונותם. אבל הערלים [כלומר, הנוצרים] מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון - אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו". הרמב"ם מסביר שהאיסור ללמד את הגוי תורה הוא מחשש לנזק שיצמח לישראל מזה, ולכן מותר ללמד גוי שיש לו אמונה באמיתות התורה, אבל לא גוי שמכחיש אותה ועלול לנצל את הידע שלו כדי לנגח. סברה זו עולה גם מפסקי הריא"ז (סנהדרין שם): "ונראה בעיניי שישראל המלמדו תורה הרי הוא עובר 'ולפני עוור לא תתן מכשול'. ולא נאמר כל זה אלא בתורת משה ומצוותיה, שנצטוו בהן ישראל, אבל נביאים וכתובים נראה בעיניי שמותר ללמדו, שרואה בהן הגוי נחמות האמורות לישראל ותשובות שראוי להשיב לאפיקורוסין, ועל ידי כן אפשר שידבק בתורת משה וישראל". 5. בזוהר, כדרכו הפנימית, החמיר באיסור זה עד כדי איסור ללמד לגוי את אותיות הא-ב (אחרי מות דף עג,א): "ואסיר לאודעא להו מלי דאורייתא, בגין דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא, וכל את דאורייתא מתקשרא בשמא קדישא [=כל אות שבתורה מתקשרת בשם הקדוש], וכל מאן דלא אתרשים ברשימא קדישא בבישריה אסיר לאודעא ליה מלה דאורייתא". הרחבה זו לאותיות הא-ב היא חידוש גדול. ברור שמבחינה הלכתית לימוד השפה איננו "תורה", ואין מברכים ברכת התורה על לימוד לשון הקודש, עם כל חשיבותה. ושמא כוונת הזוהר למי שמלמד את האותיות מתוך ספר התורה עצמו, כאשר אות אחת מצטרפת לחברתה והלומד את השפה לומד אגב כך מילים רצופות מתוך הפסוקים. 6. בפוסקים האחרונים יש דעות לכאן ולכאן על גבולות האיסור. רבים כתבו על פי מקור זה שלא ללמד גוי אפילו את האותיות, ובראשם שו"ת דבר שמואל (אבוהב, ונציה תס"ב) סי' עה. הוא מציין, אמנם, שמהגמרא אין ראיה להחמיר עד כדי כך, אבל מכיוון שזוהי דעת הזוהר, ואין הגמרא חולקת עליו במפורש, יש להתחשב בדעתו. כבר בספר חסידים (סי' רלח) כתב: "לא ילמוד אדם לגלח [כלומר, לכומר] אותיות, ולא ינגן לפניו זמר נעים, פן ינגן הגלח בעבודה זרה שלו אותו ניגון", ובהערות 'מקור חסד' הביא מקור לדבריו מהזוהר. ברם, מדקדוק לשון הספר חסידים ומהקשר דבריו משתמע שהאיסור אינו לכל גוי אלא דווקא לכומר, שעלול לגייס את הידע שרכש לטובת אמונתו, כגון להראות ליהודים שהוא יודע לקרוא את פסוקי התנ"ך במקורם ולדעתו יש בו רמזים לאמונתם (כפי שהם טוענים, כידוע). ומצאתי שעמד על כך מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל (בהערתו בקובץ 'התורה והמדינה' ט-י עמ' תקיב). וכך כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' יט): "ויש לצדד שלימוד שפת עברית אינו בכלל לימוד תורה" (ואעפ"כ הוסיף שעדיף ללמד את השפה למתגיירת רק אחרי הגיור). החיד"א (שיורי ברכה, יו"ד סי' רמו סק"ו) הביא את דעת הדבר שמואל, שאסר אפילו ללמד אותיות, ולצדו ציין לשלטי הגיבורים (ע"ז ו ע"א) המביא את סברת הריא"ז הנ"ל שהתיר אפילו ללמד נביאים וכתובים, והחיד"א לא מכריע בבירור במחלוקת זו. 7. לגבי העברית בימינו יש להוסיף עוד שני שיקולים לקולא: א. בתקופת הספר חסידים ועד הדברי מלכיאל (נפטר תר"ע), ועד בכלל, לא הייתה הפרדה בין העברית המקראית לעברית המדוברת, והמטרה העיקרית בלימוד העברית הייתה לימוד כתבי הקודש. לעומת זאת בימינו, לימוד עברית מדוברת יכול להיות למטרות רבות, ובמקרי ספק אין סיבה להניח שהכוונה היא ללימוד תורה דווקא. זהו כלל גדול באיסור "לפני עוור", שכאשר לא ידוע מה מטרתו של הצד השני ניתן 'לתלות' ולהתחשב באפשרות שאין כוונתו לאיסור. ב. טעם נוסף להתיר את לימוד העברית לגוי כתב הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יז): כיום יש לגוי מילונים שמאפשרים לגוי להבין את העברית לבד, והוא אינו זקוק בהכרח למורה, ואם כן אין כאן איסור "לפני עוור", שקיים רק כאשר העבריין תלוי במעשיך כדי לבצע את העבירה ("תרי עברי דנהרא"). כמובן, בעידן האינטרנט סברה זו התחזקה עשרת מונים. 8. לכן, למעשה, כתבתי שבלימוד עברית מודרנית יש להתיר בשופי, פרט למקרה מיוחד שבו ידוע שהמטרה היא לימוד תורה שלא לשם שמיים, ואילו בלימוד עברית מקראית עדיף להיות יותר מסוייג אלא אם כן ברור שהכוונה היא לטובה.
עוד בנושא כל השאלות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל בהמשך לשאלה זו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il