לאשתי ולי ישנה בעיה קשה שהולכת ומחריפה עם הוריי. אנחנו הולכים לבית כנסת שמצאנו אחרי חיפושים רבים ותלאות רבות. מה שמאפיין את הבית כנסת שלנו (של חב"ד בפתח תקווה) הוא שהתפילה שם היא תפילה עם נשמה, עם המון שמחה, עם רגש, בענינו חשובה תפילה שיוצאת מהלב, כי אחרת בשביל מה הולכים לבית כנסת (?) הבעיה היחידה בבית כנסת שלנו הוא המרחק הרב שלוקח להגיע אליו ולחזור ממנו ההורים שלי הולכים לבית כנסת הקרוב מאוד לבית משיקולי נוחות נטו, ואולי גם מתוך הרגל. הבעיה עם הבית כנסת שלהם גובלת בחילול השם של ממש. זה בית כנסת שבו אנשים מפטפטים כל הזמן, לא מכבדים את המקום בו הם נמצאים, מפצחים גרעינים (!) מרכלים כל התפילה, וזה כמו מועדון חברים שבאים להפגש, כשהתפילה מדוקלמת מצוות אנשים מלומדה, כדבר צדדי. אין לקהילה של הבית כנסת רב, משום שכל אחד שם הוא בעל אגו כל כך גדול שאין לאף רב מילה אצלם, ולכן אין להם רב. אני ואבא שלי התפללנו שם שנים רבות, וזה היה אחד מהגורמים שהרסו לי בילדותי את כל הדוגמה לחינוך יהודי. לקח לי שנים להחזיר את הכיפה לראש ולהפנים שיש "דתיים" שיש להתרחק מהם מחברתם בתפילה כי "תפילה" במושב ליצים, עדיף כבר שלא להגיע בכלל. כעת אשתי, שנשואה לי רק כשנתיים, ובאה מבית חילוני, ואני משתדל כל כך שלא תספוג בצעדיה הראשונים ביהדות, דוגמה לא טובה, והיא אדם שקל לו הרבה יותר להתחבר לבורא עולם כאשר החיבור הוא ברגש ובכוונה. ולכן גם לשם חינוכה וגם לתיקון שלי אנחנו הולכים לבית כנסת שבו אנשים מכבדים את המקום בו הם נמצאים, וזוכרים לפני מי הם עומדים. אבל את ההורים שלנו זה לא מעניין, כל יום שישי אותו הסיפור: אנחנו מגיעים הביתה (בריצה) 15 או 20 דקות אחרי שאבא שלי הגיע מבית הכנסת שלו, ומוצאים אותם יושבים ואוכלים, כבר אחרי הקידוש. כאילו כדי להראות: אתם לא כמונו אנחנו לא מחכים לכם. ואנחנו מוצאים את עצמינו כמו "זוג מצורעים" עושים קידוש ו"המוציא" במטבח וככה הלאה. ישבתי לפני 3 ימים וכתבתי לאבא ולאמא שלי מכתב מאוד מאוד ארוך (8 עמודים של מדפסת) ובו גוללתי באריכות, בטוב טעם, ובנחת כל מה שכתבתי פה בקיצור נמרץ. זה היה כמו לדבר אל הקיר. הסברתי לו שלא נראה לי שכל המשמעות החינוכית והיהודית החשובה שבגללה אנחנו הולכים לשם לא עומדת בכלל בייחס של לחכות עוד כמה דקות לפשטידה או השניצל שיכנסו לקיבה כמה דקות מאוחר יותר. חשוב לי להדגיש שגם אחרי הארוחה כל המשפחה יושבת (כולל הוריי וקוראת את "העיתונים של שבת" מטיילים אחר כך בחוץ, מקשקשים, לא בוער כלום) אילו היו מוכנים להמתין לנו עשירית מהזמן שנשרף אחר כך על "עיתונים" כבר היינו יושבים בייחד סביב שולחן השבת. אבל זה כמו לדבר אל הקיר. אצלם זה הפרנציפ. המשפט המנצח בכול ויכוח: "יש כיבוד הורים". בזה נסתם הגולל. ניסינו לדבר אל ליבם, ניסינו בדברים רכים, בתחנונים, בקשנו שיתגמשו מעט ויחכו לנו. וזה לא עוזר. הפרנציפ אצלם הוא מעל הכול. כעת ליל הסדר מתקרב. התחננו בפניהם בדמעות שלא יתחילו את ליל הסדר בלעדינו, כי לא נעשה ליל סדר בנפרד בחדר כשכל המשפחה מעבר לקיר. אנחנו תקועים מספר חודשים בבית הורינו מסיבות שלא תלויות בנו. יש לנו אופציה לעשות ליל סדר במקום אחר: אצל קרובי משפחתה הדתיים של אשתי שלא ראו אותנו כבר חודשים רבים הם יקבלו אותנו בשמחה רבה. מה אנחנו צריכים לעשות.

בקשר לכל שבת אולי תציעו להורים שיעשו אמנם קידוש לפני שאתם באים וגם יאכלו את המנה הראשונה כדי שלא יהיו רעבים. ואז ימתינו לכם עד שאתם תגיעו ותקדשו ותאכלו איתם. לגבי ליל הסדר אני מציע שהפעם תתפללו עם ההורים ותעשו ליל הסדר איתם. אני מקווה שהצעתי תתקבל על ההורים. כמו כן אולי תבקש מהאבא שבאופן חד פעמי ילך איתכם לתפלה שלכם אולי הוא יבין למה לכם זה כל כך חשוב. ותבטיח להורים שאתה תתן להם תמורה משמחת על כך.