שלום לכבוד הרב.. יישובנו הוא כרגע עדיין במעמד לא חוקי כך שאין תמיכה מצד הממשלה או המועצה בתשתיות היישוב. בישוב עובר כביש אחד מרכזי אך הכבישים הפנימים אינם סלולים אלא דרכי עפר. תושבי רחוב אחד (כרבע מהיישוב) החליטו על חשבונם לסלול כביש למנוע שחיקת הרכבים, אלא שהסתפקתי האם כל המשפחות ישלמו סכום שווה, או שמשפחה שמאוד סמוכה לכביש המרכזי וכמעט לא נהנית ממנו, (לבד מ3 מטרים בכביש החדש) תשלם פחות ממשפחה הנמצאת בסוף הכביש (שאורכו כמאתיים מטר), יש לציין שהשתתפות שווה של כח משפחה מסתכם בכ7000 ש"ח

שלום וברכה לכבודו. בנידון השאלה, כיון שאין מנהג וחוק בנידון השאלה, וכמו כן קשה לאמוד את הסכום לפי ההנאה במציאות זו, לכן כדי למנוע מחלוקות בהמשך, נכון שהועד המקומי בשיתוף מרא דאתרא יתקנו בהסכמה, שכולם ישלמו שווה בשווה. אולם לא ניתן לכוף את המשפחה הקרובה לשלם כמו כולם ללא תקנה זו. הרחבה ומקורות: יעויין בגמ' (ב"ב ח.) שלתיקון הדרכים כולם משלמים אפילו ת"ח, ומכל מקום מבואר בראשונים שם (מרדכי בשם מהר"ם), שמשלמים לפי רוב ממון. כמו כן יש מצבים ששותפות הוצאות של בני העיר לפי מספר נפשות, ויש דברים שנגבים לפי מספר נפשות ולפי רוב ממון גם יחד (ראה חו"מ סימן קס"ג ונושאי כלים). כלומר מבואר בחז"ל שאין בני העיר משתתפים בהוצאות בשווה אלא כל אחד צריך לשלם לפי ההנאה באותו דבר שלמענו נעשית הגבייה. וכל האמור הוא כאשר אין מנהג ידוע בעיר כנידון השאלה, אחרת יש ללכת על פיו (רמ"א שם ג'). והנה המשפחה שהנאתה פחותה, אינה יכולה להשתמט לגמרי מתשלום בהוצאות הכביש, כאמור לעיל, וכמו שנפסק בשו"ע (שם קס"א א'), שכופים את בני העיר לשלם על כל הדברים החיוניים, וז"ל: "בני העיר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור, אינו כופהו". וכתב בספר 'חסדי דוד' (ב"מ פי"א ה"ט) שדין זה מחולק לשלוש רמות: א. דבר שיש בו צורך גדול, אפילו לא נהגו בזה המדינה, עם כל זה יכולים לכוף; ב. דבר שיש בו צורך קצת ולא כל כך, אזלינן בתר מנהגא; ג. דבר שאין בו שום צורך כגון ציור, אפילו נהגו אין לכוף את היחיד ליתן חלק, כיון שיכול לומר שאינו רוצה בכך. ובנידון השאלה ודאי שנחשב הדבר לצורך גמור ויש חיוב להשתתף, והוא הדין בכל דבר שיש בו הכרח ואין האחד יכול לתקנו בלא שישתתף עמן חברו בלא שיוציא הוצאות יתירות (ראה נתיבות קע"ח סק"ג, וקס"ד סק"א), אלא שהתשלום בזה לפי ההנאה של כל אחד. אולם כיון שיש קושי לשום את ההנאה האמורה (עיין פתחי חושן נזיקין ט"ו הערה פ"א), וכמו כן הדבר יכול להביא לידי מחלוקת בהמשך לגבי בניית מבנים ציבוריים וכדומה, נכון לתקן שכולם יששתפו בשווה. ואף שיש ללכת על פי דין תורה, מכל מקום בדבר ששייך לממון אפשר להחיל תנאים על פי רצון אנשי המקום, ובלבד שהדבר יעשה ע"פ הסכמת רב המקום והועד המקומי (ב"ב שם, שו"ע חו"מ רל"א כ"ז-כ"ח). דומה הדבר לדין בתים משותפים המצויים כיום, שע"פ דין תורה השכנים הגרים בקומה העליונה הם חייבים בתיקון הגג כמבואר ברמ"א (שם קס"ד א'), אולם לפי החוק במדינה חייבים גם הדיירים התחתונים להשתתף בתיקון הגג, וכן המנהג ברוב המקומות. ואף שדינא דמלכותא אינו מועיל כנגד דין תורה, אלא שכיון שנוהגים ע"פ דין זה, אם כן כל הנכנס לדור בבית משותף נכנס על דעת מנהג זה (שו"ת מנחת יצחק ח"ז קכ"ו). כמו כן לגבי מעלית, אף שע"פ דין תורה אין לשלם אלא אם כן יש לשותף הנאה בדבר, מכל מקום כל הנכנס למקום הוא נכנס על דעת מנהג המקום כמבואר בשו"ת תרומת הדשן, וכיום נוהגים במקומות רבים ע"פ החוק הקיים בזמנו, להשתתף בהוצאות השוטפות של המעלית (אולם בעצם הבניה הדיירים התחתונים פטורים מתשלום). ואם מגיעים למקום שאין מנהג, אף שלא ניתן לכוף על כך, מכל מקום ראוי להנהיג כך, מב' טעמים; א. כיון שערכו של בניין עם מעלית שווה יותר מבחינה כספית, ב. למנוע מריבות עתידיות בגביה לצורך דבר משותף. מרן החפץ חיים בספרו אהבת חסד, הדגיש רבות את חשיבות עשיית חוזה לפני כל שותפות, כיון שבכך מונעים תקלות לעתיד, לכן ראוי ונכון להתכנס אנשי המקום ו"טובי העיר", מנהיגי הקהילה יחד עם המרא דאתרא, ויכתבו חוזה מפורט על שותפות זו הנעשית בהסכמה, וכן בכל שותפות כזו או אחרת. בברכה נאמנה,