שלום הרב, לאור הנחיות הממשלה לאסור התקהלויות ובכללן מניין במרחב הציבורי - האם מותר לנו לקיים "מניין מרפסות" במציאות הזו: א. אנו עשרה גברים מכמה בתים נפרדים. ב. לא כולם רואים את כולם, אך יש לפחות אחד שכן רואה את כולם. ג. עובר בינינו רחוב צר להולכי רגל בלבד. תודה מראש!

לשואל, שלום וברכה! בשעת הדחק הגדולה שאנו מצויים בה אפשר לצרף מניין כזה, בתנאי שהשכן שרואה את כולם הוא יהיה שליח הציבור, ובתנאי שכולם שומעים אותו. מכיוון שיש בהלכה זו ספק, עדיף שחזרת הש"ץ בשחרית ומנחה תהיה מקוצרת, כדי למנוע ברכות לבטלה. תנאי חיוני לקיומו של המניין הוא שכל השותפים לו ממלאים אחר הוראות הבטיחות בלי שום עיגולי פינות. אם באחת המרפסות נצפה 'טרמפיסט' מהבניין שאינו גר בדירה, או אם יש חשש שזה עלול לקרות - יש לבטל את המניין לאלתר. הרחבה: קיימת מחלוקת בפוסקים האם כאשר המניין נמצא ברשויות נפרדות ניתן לצרף אותם על ידי ראייה של אלו את אלו, כמו הדין בזימון, ששתי חבורות מצטרפות כאשר מקצתן רואים אלו את אלו (סי' קצה ס"א). שיטת הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' צו, בלשון מסופקת, "אפשר") והראבי"ה (ברכות סי' קלד, בלשון החלטית) שהראייה מועילה לצרף, וכך נקט המשנה ברורה (סי' נה סקנ"ז) בשעת הדחק. ויש חולקים, והוכיחו מפשט כמה סוגיות וראשונים שאין דעתם כך (מאמר מרדכי סי' נה סקי"ד, שו"ת חקרי לב או"ח סי' כח, ועוד). אציין לשני מקורות קדומים שמצאתי התומכים בדעה שראייה מצרפת, ולא נדונו באחרונים: בסידור רב סעדיה גאון (עמ' קו-קז) כתב: "וכל זמן שאנשים רואים זה את זה מצטרפים לברכה ולתפילה, ואם יש עמהם איש שלא ראה אותו אף אחד מהם אינו נמנה עמהם" (ציין לו בשו"ת בני בנים ח"ב סי' ז). יותר מפורש הדבר בשו"ת נופך (לרבי אברהם אבן טואה, מחכמי אלג'יר בדור שאחרי גירוש ספרד, נדפס בתוך שו"ת התשב"ץ, סי' מח עמ' תסא), שכתב בפירוש שראייה מצרפת לתפילה אפילו בבתים נפרדים כדין זימון. החיד"א (מחזיק ברכה סי' נה סק"ח) נקט בעיקר הדין שראייה אינה מצרפת, ומכל מקום הקל (שם סקי"א) בשעת הדחק גדולה כעין זו שלנו. הוא דן על מחנה הסגר שבו יש שתי קבוצות שמצטרפות לעשרה וביניהם גדר ואפילו שביל לציבור, ואין להם שום אפשרות להתקבץ יחד, והורה שיתפללו בציבור מאחר ש"כיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם, ולא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה". ראיתי שכמה רבנים חשובים הורו שמחמת הספק בהלכה זו עדיף לעשות בשחרית ומנחה חזרת הש"ץ מקוצרת, כדי להמנע מתוספת ברכות לבטלה. כאשר המתפללים נמצאים בשלושה מקומות או יותר, ואחד מקבוצה א' רואה מישהו מקבוצה ב' וקבוצה ב' רואה את קבוצה ג' אבל קבוצות א' וג' לא רואות זו את זו, ניתן לצרף אותן רק כאשר שליח הציבור הוא מקבוצה ב', כך שכולם רואים אותו. כך עולה מהמ"ב סי' קצה סק"ט. מדובר שם במי שיושב על המפתן בין שני בתים ומצרף את שתי הקבוצות, ומהמ"ב משמע שהצירוף מתבסס על עצם העובדה שהוא רואה את שתי הקבוצות, ולא בגלל היותו על המפתן דווקא, וכך מבואר בפמ"ג א"א סק"ג וכן משמע בשו"ת הרשב"א ח"א סי' צו ובפירוש הרש"ס על הירושלמי בברכות פ"ז ה"ה, שהוא מקור דין זה, וכן משמע בשו"ע הרב סי' קצה ס"ג. בשער הציון שם סק"ו מודגש שדווקא מפני שהוא המזמן ומוציא את האחרים ידי חובה הוא יכול לצרף אותם על ידי העובדה שהוא רואה את אלו ואת אלו. מכאן שגם לגבי המקבילה בתפילה, צריך ששליח הציבור ייראה ע"י כל העשרה (אך עיין באור שמח הל' ברכות פ"ה הי"ב, ממנו מתבאר שדי בראיית אחד מהשלושה ולאו דווקא המזמן, מכיוון שכולם זקוקים זה לזה). בבני ציון (ליכטמן) סי' נה (ס"ק טז, יח, יט) נקט כך במפורש גם לגבי צירוף לתפילה, שדי בכך שכולם רואים את הש"ץ, ואין צורך שכולם יראו זה את זה. זאת, גם אם הש"ץ אינו עומד בפתח הבניין אלא במקום כלשהו שכולם רואים אותו. לכן, במקרה שתיארת, שרק שכן אחד רואה את כולם, הוא יהיה שליח הציבור. לעניין השביל המפסיק בין הבתים, מקור דין ההפסק הוא מתלמידי רבינו יונה בברכות לז ע"ב: "ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין", וכן פסק בשו"ע סי' קצה ס"א לעניין זימון, כ"יש מי שאומר", אם כי בבית יוסף לא הביא דעה חולקת, וכך דרכו בהבאת דעת יחיד שיש בה חידוש ולא ברור מה דעת שאר הראשונים עליו. הט"ז המובא במ"ב סק"ז החמיר אפילו בשביל של יחיד. אולם עיקר דין זה של הפסק רשות הרבים מסופק אפילו בזימון, ובמשנה ברורה בסי' נה משמע שלעניין תפילה הדין קל יותר ואפילו רשות הרבים אינה מפסקת, וכל שכן שביל היחיד. על כך בהרחבה ב'מאיר עוז' סי' קצה ס"א (ח"ח עמ' 661 - 662), וצידד להקל לעניין תפילה. יש להוסיף על דבריו, שבחיד"א במחזיק ברכה הנ"ל מבואר שהקל בשעת הדחק לצרף לתפילה על ידי ראייה אפילו כשיש מעבר של רבים באמצע.