שלום כבוד הרב. א. מדוע יש מצוות בתורה שהן כתובות אפילו שלוש וארבע פעמים ולעומתן יש מצוות הכתובות רק פעם אחת? ב. מדוע ישנן מצוות שהתורה פורטת את דיניהן, ולעומתן ישנן מצוות שכל פרטיהן כתובות רק בתורה שבעל פה? ג. מדוע לפעמים התורה שבע"פ סותרת את התורה שבכתב לכאורה? ואם ההלכה אינה כפי הפשט, מדוע התורה כותבת את הפשט? תודה רבה!

שלום וברכה! א. בעניין זה של מצוות שמופיעות בתורה כמה פעמים, ישנם מצבים שונים: לעיתים המצוה חוזרת כמה פעמים אולם בכל פעם הניסוח הוא שונה, כך שמכל פסוק לומדים פרטים נוספים במצוה (עיין למשל יבמות ד' ב, לגבי שעטנז; רש"י שמות כ"א, יב). לעיתים המצוה חוזרת בניסוח דומה, אולם החזרה נדרשת על ידי חכמים למשמעות נוספת. דהיינו שאם היה הפסוק כתוב רק פעם אחת היינו חושבים שהמצוה חלה רק במצב מסוים, וכאשר הציווי חוזר פעמים נוספות אנו לומדים שהמצוה חלה גם במצבים נוספים (עיין למשל חולין קט"ו ב, "לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים..."; כריתות ד' ב, "חמשה לאוין האמורין בדם למה..."). כאשר אין לומדים מן החזרה דין נוסף, ישנה דעה בראשונים שעל פיה ריבוי הפסוקים המופיעים באותו עניין משמעו ריבוי בעונשים, דהיינו שעל עבירה זו ילקו ל"ט מלקות כמה פעמים, כמספר הפעמים שהאיסור מופיע בתורה (עיין מכות ט"ז ב, "אכל פוטיתא..."; רש"י שם). אך הדבר אינו מוסכם, ולדעה אחרת אין לוקים מלקות נוספות בגלל חזרת הפסוקים, ונמצא שבמצב זה אין לריבוי ההופעות של האיסור משמעות הלכתית (ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה קע"ט). מעבר לדיונים הללו שמבררים את המשמעות ההלכתית של חזרת הפסוקים, אנו מוצאים לעיתים בדברי חז"ל והמפרשים שריבוי החזרות משמעו ריבוי אזהרות. התורה חוזרת על מצוה מסוימת כמה פעמים, כדי להזהיר אותנו באופן מיוחד שלא לעבור עליה. אזהרה מרובה זו נצרכת בגלל חומרת העבירה, או בגלל שאנשים עלולים לזלזל בה ולא להקפיד עליה (עיין למשל בבא מציעא נ"ט ב; ספר המצוות לרמב"ם, שורש ט'; רמב"ם שמיטה ויובל ט', א; רמב"ן שמות כ"ג, כד; רבנו בחיי, פתיחה לפרשת וישב; טור ושו"ע יו"ד רמ"ז, א). עוד יש להוסיף, שעל דרך הפשט, לעיתים החזרה על המצוה נובעת מן ההקשר של סיפור המעשים שבתורה. כך למשל, בשמות ל"ד ישנה הקבלה ברורה לשמות כ"ג, שבשני המקומות חוזרות אותן המצוות ולעיתים אף באותה הלשון. מסביר הרמב"ן (שמות ל"ד, יא) שהחזרה נובעת מכך שעם ישראל חטא בחטא העגל והפר את הברית עם הקב"ה, ולפיכך צריך היה להחזיר מחדש את הברית ולציין שוב את פרטיה. דוגמה נוספת: בויקרא כ"ד, לאחר פרשת המגדף, מופיעים דיני אדם שחובל בחברו, דינים שכבר הופיעו בפרשת משפטים. מסביר הראב"ע (ויקרא כ"ד, טז) שמצוות אלה הוזכרו כאן שוב משום ההקשר של מעשה המגדף, שאירע מחמת מריבה. ב. תופעה זו, שישנן מצוות שמפורטות בתורה בהרחבה ולעומתן מצוות שמופיעות בקצרה רבה, מוזכרת כבר במשנה (חגיגה א', ח). אבל לא מצאתי במפרשים הסבר לכך, מדוע חלק מן המצוות מובאות באריכות כבר בתורה שבכתב וחלקן מופיעות בקצרה והפרטים מופיעים רק בתורה שבעל פה. ג. שאלה זו, של המקומות בהם ההלכה למעשה נראית כסותרת את פשט הכתובים, היא רחבה מאד, ובמסגרת זו נוכל להתייחס רק בתמצית: יש מן המפרשים שהשתדלו במקרים אלה לבאר את הכתוב באופן שיתיישב עם ההלכה הפסוקה. דהיינו שלאחר שאנו יודעים את ההלכה, עלינו לפרש את לשון הכתוב על פי הדין למעשה ולא על פי הקריאה הפשוטה של הכתובים. אולם לא מעט מן המפרשים הלכו בדרך אחרת, שעל פיה במקרים אלה (או לפחות בחלקם), גם לאחר שאנו יודעים את הפסיקה למעשה, עדיין עלינו לפרש את הכתובים כפשוטם. על פי דרך זו, התורה ניסחה בכוונה את הכתוב באופן שמשתמע כפי פשוטו ולא כפי ההלכה למעשה, כדי להעביר לנו מסר כלשהו דרך פשט הכתוב אף שהדין בפועל הוא שונה. נביא דוגמה בולטת לדבר, בעניין "עין תחת עין". יש מן המפרשים שפירשו שהמובן האמיתי והנכון של "עין תחת עין" הוא תשלום ממון, ולא כפי הנראה לכאורה, שאדם שחבל בחברו ייענש בעונש גופני מקביל לפגיעה שגרם (עיין למשל רבנו בחיי שמות כ"א, כד; רש"ר הירש שם, כה). אולם כמה ראשונים פירשו באופן אחר. כך למשל כותב הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, א', ג): "זה שנאמר בתורה 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו' – אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו...". כלומר: התורה אכן אינה מתכוונת שלמעשה יש לפגוע בגופו של החובל, אלא יש לשלם את הנזק. אולם אין אנו אמורים "לתרגם" את מילותיו של הפסוק, כאילו המדובר הוא רק בתשלום ממון ולא בענישה גופנית. יש לקרוא את הפסוק כפשוטו, שהחובל בחברו יש לחבול בגופו; אולם אין זה העונש המעשי אלא העיקרון המהותי, שכך היה ראוי להעניש את החובל. באופן מעשי כוונת התורה היא שהעונש יוחלף בתשלום ממון, אולם התורה ניסחה זאת באופן של ענישה גופנית כדי ללמדנו שנזק בגופו של אדם אינו עניין ממוני בלבד אלא דבר חמור שהיה מן הראוי להעניש עליו בחומרה. כעין זה מופיע גם במפרשים נוספים [עיין רמב"ן שמות כ"א, כד; ראב"ע שם ובויקרא כ"ד, יט-כ; ספורנו בשמות שם; הגר"א בהוספות מכת"י לאדרת אליהו ("קיצור מכילתא"), שמות שם; שיחות הרצי"ה, שמות, עמ' 234-235.] כך גם במקומות נוספים שבהם יש הבדל בין הפשט לדרש, אנו מוצאים לעיתים במפרשים את הדרך הנ"ל, שעל פיה יש לקרוא את הפסוקים כפשוטם וללמוד מהם משמעות, על אף שפסיקת ההלכה למעשה היא כפי הדרש. לעיתים המפרשים מצביעים על השלכה מעשית כלשהי שנלמדת מפשט הפסוק למרות שבאופן כללי הפסיקה היא אחרת, ולעיתים הלימוד מפשט הפסוק הוא רק במישור המהותי ולא במישור המעשי. (להרחבה בעניין זה של היחס בין הפשט לדרש ודוגמאות לאפשרויות השונות, עיין בספרי "נטע בתוכנו" פרק י"ב.)