מצינו בפרשת השבוע, אמור, שהתורה באה ופרסמה את חטאה של שלומית בת דברי. א"כ יוצא שישנם חטאים שמספיק חמורים שהתורה בחרה לבוא לפרסמם לפני כל קהל ישראל לדורי דורות. קרו מקרים בעבר שבהם הואשמו תלמידי חכמים בהטרדה מינית. ישנם, לענ"ד, שתי גישות כלליות למקרים האלו - גישה אחת הטוענת שמקרים כאלה צריכים טיפול שקט, כלומר מתחת לשולחן, לכבס את הכביסה בבית. גישה שניה הטוענת שצריך לפרסם מקרים כאלו בציבור, למען יראו וייראו. א) האם החטאים האלה ראויים לפרסום? ב) איפה עובר הגבול?

מקרים כאלה הם חריגים מאד והם נובעים מסטיה נפשית או מחלה. ועל כן אין ערך לפרסום למען יראו ויראו. כי הרי איש כזה יש בו פיצול אישיות, מצד אחד שאיפותיו לעשות רצון ד' ומאידך הוא נכשל במעשים נוראים. יש ערך לפרסום אם יתברר שאיש זה אינו ירא שמיים והוא רק מעמיד פנים. וכן יש ערך לפרסום כאשר איש כזה מהווה סכנה לתלמידים שצריך להזהיר מפניו. ואם אין את הסיבות הללו המחייבות פרסום, יש לטפל בזה בצינעה. גם מהבחינה האישית וגם למנוע חילול ד'. אבל כמובן אין לטשטש ואין להתעלם כאשר מתגלית סטיה כזו וחייבים לטפל בה מיד. ולדווח למי שבידו לטפל.