מה הקריטריונים להגדיר מצב כ"שכיח הזיקא" ? אחוזים? כמה? רוב? מוסכמה חברתית? האם הקורונה זה שכיח הזיקא? אשמח אם הרב יפרט ויכתוב בנוסף לתשובתו גם מקורות שאוכל לעיין בסוגייה בעצמי. תודה לרב.

שלום וברכה, כדי לענות על שאלה זו באופן מלא יש להאריך ולפרט למה הנפק"מ האם דבר מסויים נחשב כשכיח היזקא. באופן כללי, ישנה מצווה להשמר מסכנות כדברי ספר החינוך (כי תצא מצוה תקמו): "והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם". דין זה נכון גם כאשר הסכנה רחוקה ואינה בגדר שכיח היזיקא. לגבי שלוחי מצווה כתוב שמותר להם להיכנס לסכנה רחוקה ועל כך נאמר הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקין (פסחים ח). אך הגמרא (שם) מסייגת כלל זה, שכאשר ההיזק שכיח יש חשש ששלוחי מצווה ינזקו. מהו הזק שכיח? נחלקו הפוסקים, יש פוסקים שנתנו מספרים באחוזים להגדיר מהו הזק שאינו שכיח. הרב זלברשטיין (חשוקי חמד בכורות יג:) כתב: "והנה לגבי השיעור של חשש סכנה קטן, יעוין במשכנות יעקב (יו"ד סימן יז) שכתב שעשרה אחוזים נחשבים למעוט מצוי. כלומר אם מתוך מאה בהמות, עשרה מהם נמצאות טריפה. הרי זה נחשב למיעוט מצוי". והגריא"ה הרצוג מגדיר שאחד לאלף (שו"ת הגריא"ה הרצוג, או"ח ח"א, עמ' רסט) היינו היזק שאינו שכיח. אך יותר נראה שאין זה עניין של סטיסטיקות, הפוסקים כתבו שהמדד בו להכנס לסכנה לצורך מצווה הוא ע"פ מנהג הסוחרים. אם הסוחרים נוסעים באונייה לארץ ישראל כדי להביא סחורות, מצווה לעלות לארץ לקיים את מצוות ישוב הארץ (מבי"ט ב רטז, וכעין זה בכוזרי ה, כג). וודאי שהסוחרים לא שאלו האם ע"פ גדרי ההלכה מותר להכנס למצב סכנה זה. אלא שהם עשו חשבון האם הסיכון אליו הם נכנסים שווה את הרווח שהם עושים וע"פ זה נכנסים לסכנה. כך כתב גם הרב נחום רבינוביץ זצ"ל בתשובה: "אין גדרים ברורים לגמרי בעניין הגבולות של ספק סכנת נפשות, ונראה שיש מקום להרגשה פרטית של כל אדם לקבוע במצבים מסוימים מה נחשב לדידו סיכון ומה לא. כך משמע מן הברייתא (בבא מציעא (קיב.): 'ואליו הוא נושא את נפשו - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילו ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?'. ועם כל זה לא ראינו ולא שמענו שיש מי שאוסר לפועל לעשות עבודה כזאת. אלא ברור הוא שמי שעוסק בכך עליו לנהוג בזהירות, וכל שהוא מרגיש שהוא יכול לעמוד בכך ולשלוט בסיכונים הרי מותר לו לעשות". לגבי היזק רבים יש יותר למקום להחמיר ולהגדיר גם סכנות רחוקות כסכנה שאסור להכנס אליה. כך ניתן ללמוד מדברי ר"ח המובאים ברשב"א (שבת מב.): "צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא, וי"ל דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו ושמא אם ישמר זה לא ישמר ממנו זה, מה שאין כן בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול לישמר ממנה". היינו, סכנה שדרכה ללכת ולהזיק מותר לסלקה בשבת כיוון שיש חשש שאחד מהרבים לא ישמר. אך כאשר הנזק הוא רק על היחיד היחיד יכול לסמוך על כך שהוא לא ינזק. לגבי הקורונה יש קבוצה זו אינה סכנה לגביה ויש קבוצה שהיא סכנה מרובה. לגבי צעירים אין סכנה במחלה זו. אך לזקנים זו מחלה עם סיכון גדול מאד. הדרך היחידה לשמור על הזקנים שלא יפגעו היא ע"י כך שכולם ישמרו על הכללים. כמובן שגם כאן נכנסים שיקולים שונים האם לצורך פרנסה או מצווה מותר להעלות את רמת הסיכון. אך כל זמן שניתן לקיים את המצווה תוך כדי שמירת הכללים ודאי שיש לנהוג כך. בברכת רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל.