שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • תורה שבכתב ושבעל פה

כתיבת המצוות והתנ"ך, תורה שבכתב ושבעל פה

undefined

הרב שמואל אריאל

כ"ח כסלו תשפ"א
שאלה
תודה רבה לרב על התשובות המפורטות והמחכימות. יש לי עוד מספר שאלות: א. מדוע יש מצוות הכתובות לכאורה רק "בדרך אגב"? ב. אם יש מצוות הכתובות רק ב"דרך אגב" לכאורה, אולי יש מצוות הקיימות רק בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב (אולם ודאי שלא יתכן כדבר הזה)? ג. מה תפקיד התורה שבכתב, אם כל המעשים וההלכות כבר מפורטות בתורה שבעל פה? ד. מה "משנה" לנו, לכאורה, אם דבר מסוים נחשב כחלק מתרי"ג מצוות או לאו, הרי בכל מקרה, אין זה מעלה ולא מוריד מהחיוב לעשות או לא לעשות מה שכתוב...? ועוד שאלה בנושא דומה: אומרים שהתורה לא כותבת את הכל, אלא רק דברים שה' בחר. ה. מהם הקריטריונים לספרים ופרטים שנכנסו או לא נכנסו לתנ"ך? ו. לפעמים כתוב בספרים "ולא מצינו שכתוב שקרה שם כך וכך כחלק מהספור הזה והזה בתנ"ך..." ועל פי זה מוכיחים כל מיני דברים. אבל אולי הדבר אכן קרה, רק שמטעם מסוים הדבר לא נכתב בתורה? תודה רבה.
תשובה
שלום וברכה! א. איני יודע מה בדיוק הכוונה שלך ב"מצוות הכתובות בדרך אגב". ייתכן שכוונתך היא למצוות שהוזכרו בתוך כדי סיפור מעשה, כגון איסור גיד הנשה, שהוזכר בתוך הסיפור על מאבק יעקב והמלאך (בראשית ל"ב, כה-לג), או מצוות פסח שני, שנזכרה בעקבות הפנייה של האנשים הטמאים אל משה רבנו (במדבר ט', א-יד). אולם הזכרה כזו אינה "בדרך אגב". כאשר התורה מספרת על מאבק יעקב והמלאך היא גם מציינת את המצוה שמציינת את האירוע הזה, ובכך המצוה מקבלת את המשמעות שלה, יותר מאשר אילו התורה היתה מספרת כאן רק את הסיפור ובמקום אחר היתה מזכירה רק את האיסור לאכול את גיד הנשה. לגבי מצוות פסח שני ייתכן אף לומר יותר מכך, שאין המצוה מובאת כבדרך אגב לסיפור, אלא להפך, הסיפור מובא לצורך המצוה. בעצם לא היה צורך לספר על כך שבני ישראל עשו את הפסח הראשון, כפי שאין התורה מספרת על כל חג ומועד שחגגו בני ישראל במדבר. אלא שכיוון שבהקשר זה התחדשה המצוה של מצוות פסח שני, מספרת התורה כיצד זה השתלשל: שבני ישראל עשו את הפסח הראשון, והיו אנשים טמאים שלא יכלו לעשות את הפסח, ואז הם פנו אל משה רבינו והוא קיבל את מצוות פסח שני. (עיין באברבנאל במדבר ט', א, שמבאר כך. ועל פי דרך זו הוא גם מסביר יפה מדוע הפרשיה הזו מופיעה שלא כפי סדר הזמנים, שחומש במדבר מתחיל בא' באייר וכאן הפרשיה פותחת בחודש ניסן – אם אכן עיקר עניינה של הפרשיה אינו עשיית הפסח הראשון אלא מצוות פסח שני, הרי הדברים מסודרים כפי סדר הזמנים: בתחילת החומש מופיע המפקד בא' אייר, כאן מופיעה פרשיה זו שעניינה הוא הפסח השני שהוא בי"ד באייר, והתאריך הבא שמופיע הוא הנסיעה מהר סיני בכ' באייר.) ב. אכן ישנן מצוות שמופיעות רק בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב, והן ההלכות למשה מסיני, שאין להן מקור בכתוב אלא נמסרו רק בעל פה. רוב ההלכות למשה מסיני אינן מצוות עצמאיות אלא פרטים במצוות שמופיעות בתורה שבכתב, כגון פרטים במצוות תפילין, סוכה וכדומה. אולם ישנן הלכות למשה מסיני שמוסיפות בעצם מצוה חדשה העומדת בפני עצמה. כך למשל ההלכות למשה מסיני של ניסוך המים או נטילת ערבה במקדש – אין אלו פרטים במצוה קיימת אלא עניינים העומדים בפני עצמם. אולם אין לומר כפי שמשתמע מדבריך, שההלכות הללו אינן מופיעות בתורה שבכתב משום שישנן מצוות שהוזכרו בתורה רק בדרך אגב ולגבי המצוות הללו לא היתה הזדמנות כזו של הזכרה אגבית. כפי שאמרנו קודם, המצוות מופיעות בתורה באופן מכוון ולא בדרך אגב. וכך ניתן להוכיח גם לגבי ההלכות למשה מסיני, שהיעדרן מן התורה שבכתב אינו בגלל שלא היתה לכך הזדמנות מתאימה. שהרי באותן הלכות שהן פרטים במצוות קיימות, ודאי שהיה אפשר להזכיר אותן יחד עם המצוה שאליה הן שייכות, כמו מצוות תפילין או מצוות סוכה. וכך גם לגבי שתי ההלכות שהזכרנו – אמנם אין הן פרטים של מצוה קיימת, אבל היה בהחלט מקום להזכיר אותן בפרשיות של חג הסוכות, כפי שמוזכרות בפרשיות אלה מצוות סוכה ולולב. הסיבה לכך שההלכות למשה מסיני אינן מוזכרות בתורה שבכתב אלא ניתנו רק בעל פה, היא משום שלהלכות אלה יש מעמד שונה מבחינת אופיין והלכותיהן, וכדי לציין את המעמד המיוחד הזה הן ניתנו באופן שונה ונפרד מן התורה שבכתב. (להרחבה בעניין זה של הלכה למשה מסיני ומהותה, עיין בספרי "נטע בתוכנו" פרק ח', ובפרט בעמ' 260-274.) ג. משאלתך נראה שאתה סבור שכל פרטי המצוות נכללו בתורה שבעל פה במובן של המסורת מסיני. מתוך תפישה כזו, אכן יש לכאורה מקום לשאול מה הצורך עוד בתורה שבכתב, כאשר כל הפרטים מפורטים במקביל במסורת שבעל פה. אולם לאמיתו של דבר, מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים עולה שלא כך הוא. אכן חלק מן התורה שבעל פה הוא מסורת מסיני, אך יש בתורה שבעל פה גם חלק לא מבוטל שהוא פרשנות של חכמים, שפירשו את פסוקי התורה שבכתב ולמדו מהם הלכות רבות שלא התקבלו במסורת. על פי דרך זו ברור כמובן הצורך בתורה שבכתב, שכן המסורת שניתנה בסיני בעל פה אינה כוללת את כל הפרטים, ורבות מן ההלכות נלמדות מתוך דרישת פסוקי התורה שבכתב. (להרחבה ומקורות רבים בעניין זה של שני החלקים שבתורה שבעל פה, המסורת מסיני ולימודם של חכמים, ניתן לעיין בספר הנ"ל, בעיקר בפרקים א'-ג'). בנוסף לכך, התורה שבכתב כוללת כמובן לא רק הלכות מעשיות אלא גם את תיאור הבריאה, מעשי האבות, כריתת הברית והבטחת הארץ, השיעבוד במצרים ויציאת מצרים, מעמד הר סיני, ההליכה במדבר וכו'. עניינים אלה הם יסודות האמונה היהודית, והם הנותנים את המשמעות לכל המצוות המעשיות. ומעבר לעניינים הללו – גם אם אפשר היה להעביר את כל פרטי ההלכה והאמונה במסורת שבעל פה, ודאי שיש משמעות גדולה מאד לקיומו של ספר התורה שבכתב. התורה שבכתב מהווה ביטוי ממשי ומוחשי לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, ספר שכל אדם יכול לקרוא בו ולחוש אותו. מסורת שבעל פה יכולה להורות את פרטי ההלכה למעשה, אבל אין בה את הממשות הזו של ספר כתוב ומוחשי. ניתן להשוות זאת לעשרת הדברות, שנאמרו בעל פה במעמד הר סיני, ואף על פי כן גם נכתבו אחר כך על הלוחות, כדי שיהוו "לוחות העדות", שמעידות ומנציחות באופן מוחשי את הדיבור האלוקי. וכך בעצם לגבי כל התורה – התורה כולה נאמרה למשה רבנו, אבל משה רבנו נצטווה גם לכתוב אותה ולא להשאיר אותה רק כאמירה שבעל פה, כדי שבידי עם ישראל יהיה ספר תורה ולא רק הוראות מעשיות שנאמרות בעל פה. ד. אכן אתה צודק, שישנן מצוות שאינן כלולות בתרי"ג המצוות, ואף על פי כן הן מחייבות באותה המידה כמו המצוות שנימנות במניין זה. כך למשל, ההלכות למשה מסיני אינן נימנות במניין המצוות (גם כאשר מדובר במצוה העומדת בפני עצמה, כגון הדוגמאות דלעיל של ניסוך המים וערבה במקדש), ואף על פי כן הן מחייבות לגמרי. וכן פרטים של מצוה, אין הם נימנים במניין המצוות בפני עצמם אלא כחלק מן המצוה הכללית, ואף על פי כן הם מחייבים לגמרי כמובן. דוגמה נוספת ניתן להביא ממצוות דרבנן: הרמב"ם (הקדמת ספר המצוות, שורש א') סובר שאין למנות אותן במניין המצוות, ואילו הבה"ג (בעל הלכות גדולות) מנה בכלל תרי"ג המצוות כמה מצוות דרבנן, כמו פורים וחנוכה ועוד. אולם לעניין מעמדן ההלכתי של המצוות הללו אין מחלוקת: גם הרמב"ם יסכים כמובן שמצוות דרבנן הן מחייבות, ומאידך גיסא גם הבה"ג יסכים כמובן שיש הבדלים בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, כגון שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. השאלה האם מונים את המצוות הללו בכלל תרי"ג המצוות או לא, אין לה השפעה על מעמדן ההלכתי. ואכן באופן פשוט נראה שאין למניין זה של תרי"ג מצוות משמעות הלכתית. חז"ל התבוננו בתורה ומצאו בה תרי"ג מצוות, ולפיכך הזכירו בכמה מקומות שזהו מספר המצוות שבתורה (עיין למשל יבמות ס"ב א, נדרים כ"ה א, מכות כ"ג ב). לאחר מכן באו הראשונים וניסו להבין כיצד הגיעו חז"ל למספר זה, ולשם כך מנו את מספר המצוות על פי קריטריונים שונים עד שהגיעו למספר תרי"ג. לעיתים ישנה מחלוקת בין הראשונים על הקריטריונים הללו (כגון האם יש מקום לכלול במספר זה גם מצוות דרבנן), ומתוך כך נוצרו מחלוקות לגבי מניין המצוות וכדלעיל. אולם באמת אין בכך משמעות הלכתית, אלא ניסיון לברר את דברי חז"ל ולהבין מה נחשב בעיניהם כ"מצוה" שראויה להימנות ומה לא. ה. לגבי הספרים, כמובן הקריטריון הראשון הוא שרק ספר שנכתב בנבואה ("נביאים") או ברוח הקודש ("כתובים") נכנס לתנ"ך. ספרים אחרים שנכתבו באותה תקופה, אבל נכתבו בסתם חכמה אנושית וללא השראה אלוקית, לא נכנסו לתנ"ך, גם אם מדובר בספרים שמצד עצמם היו בהם תכנים חיוביים ונכונים. אבל אומרת הגמרא (מגילה י"ד א) שגם מבין נבואות הנביאים לא הכל נכנס לתנ"ך. בתקופת התנ"ך היו הרבה מאד נביאים ונאמרו הרבה נבואות, אבל "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה". לתנ"ך נכנסו אותן נבואות שיש להן משמעות גם לדורות הבאים ולא רק לאותו הדור שבו נאמרה הנבואה. באותו אופן מסתבר לומר לגבי הפרטים שהוזכרו או לא הוזכרו בתנ"ך – במאורעות המתוארים בתנ"ך היו הרבה פרטים, אבל רק אותם פרטים שהיתה בהם משמעות לדורות הבאים נכנסו לתנ"ך. ו. כמובן ישנה אפשרות כזו, שהפרט התרחש אבל לא נכתב בתנ"ך, ועצם העובדה שלא הוזכר פרט כלשהו אינה מוכיחה שהוא לא התרחש. יש מקום לטעון טענה מן הסוג שהזכרת, כאשר אין מדובר בפרט שולי אלא בפרט בעל חשיבות, כך שאם הוא אכן התרחש היינו מצפים שהתנ"ך יזכיר אותו. מתוך כך יש מקום לטעון, שאם לא הוזכר אירוע משמעותי כזה כנראה שהוא לא באמת התרחש. נמחיש את הדברים בדוגמה: הראב"ע (בראשית מ"ו, כג) מתנגד למדרש האומר שיוכבד נולדה בשעת הירידה למצרים, משום שעל פי זה יוצא שיוכבד ילדה את משה רבינו כאשר היא היתה בת 130, ואיך ייתכן שהתורה לא הזכירה נס כזה, שהוא גדול בהרבה מן הנס של שרה שילדה בגיל 90. הרמב"ן (שם, מ"ו, טו) שולל את דברי הראב"ע, וטוען שהתורה אינה מספרת כל נס שהתרחש אלא רק כאשר יש לכך חשיבות מיוחדת בהשתלשלות האירועים, ולכן היא לא הזכירה את הנס הזה שיוכבד ילדה בגיל מבוגר. דהיינו כפי שאמרנו: ניתן לטעון טענה כזו, שהיעדר איזכור של פרט מלמד שהוא לא התרחש, רק אם הפרט הזה הוא בעל חשיבות, כך שהיינו מצפים שהתורה תזכיר אותו. הראב"ע סובר שנס מסוג זה שיוכבד ילדה בגיל 130 הוא דבר שחשוב היה להזכיר אותו, ולפיכך אם התורה לא הזכירה זאת כנראה שזה לא התרחש; ואילו הרמב"ן סובר שהתורה אינה רואה צורך לספר על כל נס שאירע באותה תקופה, ולכן העובדה שהיא לא הזכירה זאת אינה מלמדת שזה לא קרה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il