ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שאל את הרב שבת ומועדים ארבעת המינים

האם בימינו יש ליטול לולב ביום טוב שחל בשבת?

הרב שמואל אריאלכ"ג תשרי תשפ"א
שאלה
כבוד הרב שלום, האם מותר ליטול לולב ביום טוב של סוכות שחל בשבת? אני בטוח שזו שאלה מוזרה, כי הרי תקנת חכמים שאסור. אבל אז עם ישראל היה בגולה והיו בעיות כאלה או אחרות עם העירוב או שפשוט לא היה עירוב. השאלה מה בנוגע לימינו? שעם ישראל ברוך השם בארצו? שיש עירוב כמו שצריך? אני לדוגמא הייתי בסוכה שלי (ולא בבית הכנסת מסיבות מובנות) בסוכות, ולא נענעתי לולב ביום טוב שהיה בשבת, והייתי מאוד תמה, כי זאת לא רשות הרבים שאסור לטלטל בה מדין תורה, אלא ביתי שלי. האם נהגתי נכון? איך לנהוג להבא? האם השתנה משהו מהתקופה שבה תוקנה התקנה הזאת או לא?
תשובה
שלום וברכה! השאלה כוללת שתי טענות: א. אדם יכול ליטול לולב בביתו או בסוכתו, ובאופן זה אין חשש של הוצאה מרשות לרשות. אך כמובן, אפשרות זו של נטילה בבית היתה קיימת גם בזמן חז"ל. המשנה אף מתארת שכך תיקנו לעשות בשלב מסוים בתקופת המקדש (משנה סוכה ד', ד). אף על פי כן, לאחר החורבן חכמים אסרו ליטול לולב בכלל, גם בבית, כאשר הנימוק לכך הוא החשש שמא יבואו להוציא אותו גם החוצה ויעברו על איסור הוצאה מרשות לרשות. ממילא, העובדה שאתה נמצא בבית ורוצה ליטול שם את הלולב אינה מבטלת את הגזירה. ב.כיום עם ישראל נמצא בארצו, ויש עירוב שמתיר להוציא חפצים מרשות לרשות, וממילא אין חשש לאיסור כלשהו. לגבי טענה זו: ראשית, אכן חלק גדול מעם ישראל נמצא ב"ה בארץ ישראל, וברוב המקומות בארץ ישנו עירוב. אולם יש לזכור שחלק גדול מעם ישראל עדיין שוכן בחו"ל, וברוב הערים שם אין עירוב. גם בארץ, לא בכל מקום שבו נמצאים אנשים ישנו עירוב כשר. כך שאין זה נכון לומר שהחשש לאיסור הוצאה התבטל במציאות שלנו. בהקשר של נטילת לולב בשבת אומרת הגמרא (סוכה מ"ג ב) שאין לחלק בין בני ארץ ישראל לבני חו"ל, ואם בני חו"ל אינם יכולים ליטול לולב בשבת גם בני ארץ ישראל לא ייטלו, כדי שלא ליצור חלוקה בין חלקים שונים של עם ישראל מבחינה הלכתית. אך לאמיתו של דבר, כאשר נתבונן יותר נראה שיש לדחות את עצם הטענה הזו, שהעירוב פותר את הבעיה ולפיכך יש לבטל את הגזירה שלא ליטול לולב בשבת. כידוע, ישנה מחלוקת גדולה בין הראשונים והפוסקים לגבי השאלה האם ועד כמה ניתן לסמוך על העירוב המצוי בזמננו. נקודת המוצא המוסכמת היא שכאשר ישנה רשות הרבים דאורייתא לא ניתן להתיר את הטילטול בה על ידי עירוב של צורת הפתח, שהוא העירוב הרווח כיום (עיין שולחן ערוך שס"ד, ב, ומשנה ברורה שם). אך הפוסקים נחלקו האם הרחובות שבזמננו הם בגדר רשות הרבים דאורייתא או לא. הדעה המתירה סוברת שאחד מתנאיה של רשות הרבים הוא שיעברו שם שישים ריבוא אנשים, שזה כמובן דבר נדיר מאד, ולפיכך ניתן להתיר את רוב הרחובות והדרכים על ידי עירוב של צורת הפתח. לעומת זאת, הדעה האוסרת סוברת שרחוב עשוי להיחשב כרשות הרבים דאורייתא גם אם אין עוברים שם שישים ריבוא, ולפיכך רבים מן הרחובות כיום הם בגדר רשות הרבים ולא ניתן להתיר אותם על ידי צורת הפתח. (תמצית של הדעות בעניין זה עיין בבית יוסף שמ"ה, ז, ובשולחן ערוך, משנה ברורה וביאור הלכה שם.) נתבונן במשמעותה של מחלוקת זו לענייננו: על פי השיטה האוסרת, העירוב אינו מועיל להתיר את הטלטול, כיוון שהרחובות שלנו הם בגדר רשות הרבים גמורה שצורת הפתח אינה יכולה להתיר אותה. יש שאף הביאו את סוגייתנו כראיה לשיטה זו (עיין בביאור הלכה הנ"ל) – אנו רואים שחז"ל גזרו על נטילת לולב בשבת, וכך גם על תקיעת שופר ומקרא מגילה בשבת; גזירות אלה מלמדות שהחשש לאיסור הוצאה הוא מצוי מאד, עד כדי כך שחכמים ביטלו כמה מצוות מחשש זה. ומכאן עולה בפשטות שרשות הרבים אינה מציאות נדירה אלא דבר מצוי ונפוץ. ממילא, העובדה שיש כיום עירוב אינה משמעותית, שכן לשיטה זו העירוב אינו פותר באמת את בעיית הטילטול. הדרך הנהוגה בפועל ברוב הציבור, שסומכים על העירוב ומטלטלים בערים כיום, מסתמכת על השיטה המתירה, שעל פיה רשות הרבים דאורייתא היא דבר נדיר מאד ולפיכך ברוב המקומות העירוב יכול להתיר את הטילטול. אולם יש לשים לב, שעל פי שיטה זו מסתבר שגם בזמן חז"ל רשות הרבים היתה דבר נדיר מאד. שהרי שיטה זו סוברת שרשות הרבים דאורייתא היא רק כאשר עוברים בה שישים ריבוא אנשים, וכמובן לא סביר שבימי חז"ל מציאות כזו היתה נפוצה ורווחת. אדרבה, על פי ידיעותינו, הערים הקדומות לא הגיעו בדרך כלל לגודלן של הערים הגדולות בימינו. יוצא אם כן, שעל פי שיטה זו בהכרח עלינו לומר שחכמים גזרו על נטילת לולב ומצוות נוספות בשבת למרות שהמציאות של חשש איסור הוצאה היתה רחוקה ונדירה מאד. על פי דרך זו צריך להסביר מדוע חכמים חששו כל כך למציאות נדירה זו, אבל בסופו של דבר אנו רואים שגזירת חכמים היתה גם במציאות שבה איסור הוצאה הוא נדיר ורחוק. דהיינו, שהשאלה יוצאת מנקודת הנחה שחל שינוי מהותי במציאות: בזמן חז"ל החשש לאיסור הוצאה היה מצוי ולכן הם גזרו על נטילת לולב, בעוד שבימינו חשש זה לאיסור הוצאה הוא נדיר ולפיכך יש מקום לבטל את הגזירה. אך כפי שראינו, לפי שתי השיטות הללו אין זה כך: על פי השיטה האחת, גם בימינו איסור הוצאה דאורייתא קיים ברבים מאד מן הרחובות והעירוב אינו פותר זאת; ואילו על פי השיטה השניה, גם בימי חז"ל איסור הוצאה היה דבר נדיר מאד ואף על פי כן חכמים גזרו על נטילת לולב בשבת. מתקופת הגזירה ועד לימינו לא חל מבחינה זו שינוי משמעותי, ואם כן אין שום סיבה שהגזירה תתבטל. (זאת כמובן בנוסף לדיון העקרוני האם כאשר בטל טעמה של הגזירה הרי הגזירה מתבטלת; אך על פי דברינו, בהקשר שלנו אין צורך לדון בכך, שכן טעם הגזירה לא בטל כלל.)
עוד בנושא ארבעת המינים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il