שיפוץ מבנה בית כנסת והפיכתו לסניף
שאלה
יש בית כנסת ישן בירושלים שכבר אין בו תפילות ועכשיו רוצים לשפץ את המבנה ולתת אותו לסניף, האם זה מותר? (כמובן שיש עוד הרבה בתי כנסת באזור)
תשובה
שלום וברכה.
כיון שיש לסוגיה זו השלכה ציבורית יש לפנות למרא דאתרא של אותו מקום או לרבני ירושלים כדי שיכריעו בזה. בקוים כללים אפשר לומר שיש אפשרויות למכור את הבית כנסת במעמד "שבעה טובי העיר" (נבחרי הציבור) והדבר תלוי בעוד כמה גורמים, האם הבעלות פרטית, והאם עשו בו תנאי מתחילה (כמבואר בהרחבה).
מקורות והרחבה:
דין תנאי בבית כנסת מבואר בשו"ע (קנ"א י"א) ע"פ התוס': "אם בשעת בנין ביכנ"ס התנו עליו להשתמש בו- מותר להשתמש בו בחורבנו. אבל בישובו לא מהני תנאי. ואפ' בחורבנו, לתשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים [מרי"ו משמע שכל שכן חשבונות יחיד דלא כפמ"ג - מ"ב] לא מהני תנאי. במד"א? בבתי כנסיות שבחו"ל אבל בבתי כנסיות שבא"י - לא מהני שום תנאי". הט"ז כתב שמותר להאכיל עניים בביכנ"ס, כדברי הרמב"ן, והכ' בבה"ל שכן הלכה, וכן הסכימו הרשב"א ור"ן [שהוא מדוחק אפ' בישובו מהני תנאי], וכש"כ רש"י ואו"ז [שאפ' בישובו מהני תנאי].
כמו"כ לדעת הט"ז כל כנסיות שבחו"ל מסתמא על תנאי, אך למג"א רק בבבל ידוע שנעשו על תנאי, וב"מ כ' שאין בזה הכרע ואין להקל נגד המג"א. בבה"ל צידד לומר שתנאי מהני אף בא"י ודלא כשו"ע. והוסיף שדין זה שלא מהני תנאי נזכר רק בתוס' [לשיטתם לחלק בין ישובו לחורבנו], וכ' שודאי יועיל תנאי אם התנו בהדיא כמו בכל תשמישי קדושה סי' קנ"ד.
ויש לעיין האם מועיל תנאי בביכנ"ס או בתשמישי קדושה להשתמשות אחר. אכן לגבי תשמישי קדושה מבואר לקמן בשו"ע (קנ"ד, ח') שמועיל תנאי. לגבי תנאי בביכנ"ס הובא בתש' הקודמת שלתוס' שו"ע ומג"א מהני תנאי רק בחורבנו ורק בחו"ל. לאו"ז לרמב"ן, ט"ז ומ"ב מהני אפ' בישובו [לרמב"ן מהני בישובו רק לצורך שעה, וכ"פ המ"ב].
והקשה המג"א מדוע בתשימשי קדושה מועיל תנאי ללא הגבלה ואילו בביכנ"ס יש בזה הגבלות. מכח קושיה זו חידש המג"א שיש לחלק בין ג' סוגים של תשמישים:
א. לתשמיש שאין בו קלות ראש כלל - מועיל תנאי אפ' בישובו ואפ' בא"י.
ב. לתשמיש שיש בו קצת קלות ראש, כגון אכילה ושתיה או כניסה מפני החמה או הגשמים – בזה נחלקו הראשונים הנ"ל.
ג. לתשמיש שיש בו קלות ראש גדולה – לא מועיל תנאי כלל [כמ"ש בגמ' ובשו"ע לגבי זריעה וחשבונות, וכש"כ שחוק והיתול ושיחה בטילה].
הבה"ל הקשה על המג"א שמהרא"ש מוכח שאפ' לענין קריאה לאדם היושב בביכנ"ס לא מהני תנאי אף שאין בזה קלות ראש. אולם לדינא מודה למג"א, שהרי לשיטתו העיקר כרמב"ן שבחילוק ב' מהני תנאי אפ' בישובו לצורך שעה, וממילא גם בחילוק א' יש להקל.
לגבי האפשרות למכור את הבית כנסת ולהפקיע את קדושתו, כתב מרן השו"ע (קנ"ג ז'): "הא דביכנ"ס נמכר [כמבואר בסע' הקודמים] הנ"מ – של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם [דמסתמא בנאוהו אדתעתא דבני הכפר], ואפ' בנו אותה משל אחרים, ולכן יכולים (רוב בני הכפר) למכרו. ומ"מ המעות נשארים בקדושתן, ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם [היינו זט"ה] וה"ה אם מכרו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר, אבל אם הסכימו זט"ה באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר- רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו [אפ' לדבר חול-מ"ב. ואפ' לא התנו ע"כ בשעת מכירה-בה"ל], ואם קבלו עליהם בני העיר [יחד עם זט"ה], בפירוש במכר זה כל מה שיעשה, אפ' יחיד מה שעה עשוי [אבל אם רק נתנו לו רשות למכור, אז המעות בקדושתן]... אבל של כרכים שבאים ממקומות אחרים, אפ' בנו אותו משלהם אינו נמכר אא"כ תלו אותו בדעת היחיד [שבעת שבנו תלו את זה בדעתו, ובנאוהו משלהם] שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור [בלא טובי העיר], וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן [תיבה ומטפחת וכד'] דכלהו גרירי בתר בית הכנסת".
ובגדר ביכנ"ס של כרכים, ביאר המ"ב, שזהו מקום שמצויים בו רבים מעלמא שבאים להתפלל שם דרך קביעות, אבל מקום שמצויים בו רבים עוברים ושבים לפרקים נחשב כפר כיון שלא קביעי בעיר. ואפילו ביכנ"ס שבכרך אם ידוע שנעשה רק למיעוט, דינו כביכנ"ס של כפרים.
הבה"ל דן במקרים בהם אפשר למכור ביכנ"ס של כרכים: במקרה שלא מתפללים בו, תלו בדעת היחיד, אם לאחר המכירה נשאר המקום בביכנ"ס שרבים יתפללו בו [שאין נפק"מ לרבים אם ביכנ"ס שייך לאלו או לאלו]. בפוס' זמנינו (צי"א, צדקה ומשפט לגר"י בלוי) מבואר שלא מצוי ביכנ"ס של כרכים, ויש לכך כמה סיבות: יש מפרשים שעוברים ושבים הקבועים בעיר הכוונה למקום שבאים אליו לירידים גדולים או לחכם גדול ושוהים שם חודשים שלמים כפי שהיה נהוג בעבר, או ע"פ רב ומנהיג גדול שביכנ"ס נקרא על שמו והכל נעשה על דעתו.
ולגבי הגדרת שבעה טובי העיר: כתב בבה"ל, שמבואר ברשב"א שזט"ה הם ז' אנשים שהעמידום פרנסים על ענייני העיר והרי הם כאפטרופוסין עליהם. ויש צורך דוקא בשבעה, כיון שמדובר כאן אפ' באופן שלא נתנו להם רשות מיוחדת למכירה זו, ואעפ"כ כל דבר שעושים הר"ז כאילו עשט זאת כל בני העיר, הואיל והעמידום לפקח על עסקי הציבור והם ז'. אך אם מינו אותם בצורה מפורשת לעסוק במכירה זו- אפ' יחיד שקיבלו אותו עליהם למכירה זו כל מה שעשה עשוי. בביכנ"ס של יחידים, כמו של בעלי אומניות וכד'- סגי בג' אנשים ולא בעינן ז' (פוס' זמננו כתבו שרוב ביכנ"ס הם בגדר זה, ולכן בד"כ זט"ה הם ג' גבאים).
ויש לברר מה מותר לעשות באותו ביכנ"ס לאחר שמכרו אותו זט"ה במא"ה: השו"ע הכריע כרוב הפוס' שרשאים למוכרו אפ' לד' דברים (מרחץ, בורסקי, טבילה ולבית המים). אולם בבה"ל כ' שיש ראשונים שסברו שביכנ"ס דינו כתשמיש מצוה, ואם מכרוהו זט"ה במאה"כ- דינו כתשמיש מצוה לאחר זמן מצותן שנזרקין, וכ' השו"ע סי' כ"א, שעכ"פ אין להשתמש בהם תשמיש מגונה, א"כ ה"נ בביכנ"ס שאין להשתמש בו באלו ד' הדברים. בשו"ת הר צבי התיר לעשות בביכנ"ס שנמכר ע"י זט"ה במא"ה- תשמיש של גנאי שיש בו זיכוי לרבים, כמו במקוה טהרה ומשחטת עופות. וביחס לשימוש בכסף של מכירת הביכנ"ס כשמכרוהו ע"י זט"ה במא"ה: כתב המ"ב שמותר להוציא הכסף לכל מה שירצו, ובשעה"צ כתב, שאפ' הראב"ד שחולק על הרמב"ם במה שהתיר למכור הביכנ"ס לד' דברים הנ"ל שהביא מרן השו"ע, מ"מ מודה לרמב"ם בזה.
ברכה והצלחה וברכת ה' עליכם,