האם מותר להשתמש בפסולת של בית כנסת או שצריך לגונזה?

שלום רב. יש פוסקים שהחמירו לגנוז את הפסולת של בניין בית הכנסת, אולם מנהג העולם להקל בזה, בפרט כאשר מדובר על מקום שלא נבנה מתחילה לשם בית כנסת. אם מדובר על שאריות וחלקי בניין מהריסה חלקית או פסולת שאינה ניתנת לשימוש, הדבר קל יותר. למעשה יש להשתדל לגנוז את הפסולת דרך כבוד או למכור אותה ע"י הגבאים וראשי הקהילה, ובזה הקדושה תחול על הכסף (וישתמשו בו עבור השיפוץ וצרכי ביכנ"ס), והעושים כן תבוא עליהם ברכה. מקורות: בשו"ת תשורת ש"י (מהדו"ק סי' כ"א) דן בזה, וכתב שהספק הוא אם קדושת בית כנסת כמו תשמיש מצוה, שלאחר שנעשתה המצוה ניתן להשליכו לאשפה (כמו סוכה וציצית שנפסלה) או דינו כתשמיש קדושה, שיש לגונזו לאחר שנתבלה. ובשו"ת זרע אמת (סי' כ"ג, הובא בספר צדקה ומשפט לגר"י בלוי זצ"ל) הסיק לגבי תיבות ישנות בביכנ"ס שאין צורך לגונזם, אלא שכתב שעל הצד הטוב ביותר שימכרו את התיבות לעצים להסקה, ובדמים יקנו תיבות חדשות, שיחזרו לעשות בהן צרכי בית כנסת. עוד כתב שיש לומר שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, שלדעת המג"א (סי' קנ"א סקי"ב) רק בתי כנסיות בבבל בסתמא על תנאי עשויים ולא בשאר חו"ל, ולפי זה דין הפסולת כתשמיש מצוה וצריכים גניזה. ואילו לדעת המשאת בנימין (שם) כל בתי כנסיות בחו"ל על תנאי עשויים, והתנאי מועיל להשתמש בהם בחורבנם. והוסיף התשורת שי (שם), שאף לדעת המג"א יש לחלק ולומר שדיבר דוקא בביכנ"ס שחרב, אך לגבי סתירה במקצת, מעשים בכל יום שנופל סיד וחול ואבנים, ודאי בזה אומרים שעל תנאי עשויים. עכ"ד. ואם כן אף לסוברים שלא מועיל לבתי כנסת שבארץ ישראל תנאי, מכל מקום ניתן להקל אם מדובר על סתירת מקצת ביכנ"ס, וכל שכן שיש להקל בביכנ"ס שלא נבנה מתחילה לשם ביכנ"ס. וראה בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קי"ט ח"א סי' ל"ח) שאם נשאר מהריסת בית כנסת דברים שלמים, כגון לבנים, עצים, משקופים, חלונות וכיוצא בזה, הראויים עדיין לשימוש, יש להקפיד לגונזן או ימכרו אותם ע"י ראשי הקהילה והקדוה תחול על המעות, ויתשמשו בכסף הוצאות השיפוץ והבניה. עם זאת יש פוסקים שהחמירו לגנוז את הפסולת ביסודות בית הכנסת או בבית הקברות בעומק הקרוב לקבר של ירא שמיים (שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' י"ח, שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ד', אורחות חיים ספינקא סקי"א, שו"ת לב חיים ח"ג סי' מ"ה, שו"ת ישועת משה ח"א סי' כ"ה), אולם המנהג הרווח שאין גונזים פסולת בנין בית כנסת בקדושה (תשורת ש"י שם, פסקי תשובות סי' קנ"ב ב'). ולמעשה המחמיר בזה, תבוא עליו ברכה. בברכה רבה,