שלום כבוד הרב אני חוזר בתשובה ויש משהו שמאוד מטריד אותי. אנחנו מאמינים שבתורה שבעל פה ניתנה ביחד עם התורה שבכתב, זאת אומרת היא מאת ה'. זאת אומרת שחז"ל והתנאים ידעו בעצם את כל ההלכות ונחלקו רק מאיפה אנחנו לומדים את זה. אבל במבט מעמיק לתוך התלמוד הבבלי שאותו אני לומד אני רואה שלא כך הדבר, שהמחלוקות הן על דברים מהותיים וההלכה ממש משתנה מקביעות כאלה או אחרות, איך זה ייתכן? הרי ההלכה הייתה צריכה להיות מאוד ברורה ואני לא מדבר על חידושים שעושים בימינו, אלא ממש יסודות. בנוסף בתלמוד הבבלי נראה שיש הלכות ובכללי יחס לא הכי מועדף לנשים.. סוגיות מאוד מוזרות על נשים למשל על נחש שרוצה לבעול אישה... לי זה אישית מדליק נורה אדומה כלשהיא של "האם זה באמת דבר ה'"? ואיך זה לא מרגיש מוזר למי שלומד את זה? איך נשים משלימות עם זה שלמשל הן פסולות למתן עדות בבית משפט? או למשל אסור שיהיה להן משעמם כדי שלא יהיה להן מחשבות לא טובות, או שדעתן של כל הנשים קלה..לכאורה זה מאוד מעליב. אשמח לתשובה.

שלום אני מביא לפניך שתי תשובות שכתבתי בעבר באתר ישיבה העוסקות בשאלות ששאלת. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, מחלק את התורה שבעל פה לחמישה חלקים: א. הפרשנות למצוות שבתורה שבכתב, פרשנות שבלעדיה אי אפשר לקיים את המצוה, כגון הפרשנות ש"פרי עץ הדר" המוזכר בפרשת אמור הוא אתרוג ולא פרי אחר. או "והיו לטטפת בין עיניך" שהכוונה למצות תפילין, בפרשנויות בסיסיות אלו אין מחלוקות ולא יתכנו בהם כל שינויים שהם. ב. "הלכה למשה מסיני" - רשימת הלכות (מצומצמת למדי) שאין להן מקור בתורה שבכתב ועברו במסורת ממשה רבנו שקיבלן בסיני, כגון ענין ה"שיעורים"- "כזית", "כביצה" וכדו'. גם בחלק זה לא אפשרי שינוי כלשהוא. ג. הלכות שנלמדות ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן - "קל וחומר", "גזירה שוה" וכדו'. למשה ניתנו היסודות, דהיינו הכללים שעל פיהם אפשר להוציא הלכות נוספות מהתורה שבכתב. בחלק זה נפלו מחלוקות בין חכמי ישראל. אמנם, אין בסמכותנו, כיום לשנות הלכות אלו או ללמוד הלכות חדשות ע"י י"ג מדות. גם כאשר למדים הלכות חדשות ע"י י"ג מדות אין בכך משום שינוי של התורה, ח"ו, אלא משום שמוש בכללים אותם קיבל משה מסיני. כאשר נפלה מחלוקת בהלכות אלו נפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכלל שהתורה עצמה קבעה, שכאשר תהיה מחלוקת בין החכמים ביחס לדינים אלו, אזי הולכים :"אחרי רבים להטות". ד. גזירות וסייגים שהוסיפו חכמי ישראל, כשראו צורך לבצר מעמדן של מצוות מסוימות שיש חשש שלא יקפידו די הצורך בקיומן. דוגמה לכך היא ההרחקות הרבות שקבעו חז"ל באיסורי עירוב בשר עם חלב או בהלכות שבת. לחלק זה נותנים חז"ל עצמם תוקף שונה מאשר לדיני התורה ולכן גם בו אין משום שינוי מדיניה של התורה. אדרבה, מטרת הסייגים היא, כאמור חיזוק דיני התורה עצמם. ה. תקנות שתיקנו חז"ל בדורות שונים ומסיבות שונות. דוגמה לדבר שינויים בדיני כתובה שהנהיג שמעון בן שטח. גם חלק זה כקודמו תוקפו מדרבנן ולא מדאוריתא ואינו משנה מהתורה. יש לשים לב שמעולם לא נפלה מחלוקת בעיקרים המקובלים מדור לדור. לדוגמא, לעולם לא נמצא מחלוקת לגבי הצבע או הצורה של התפילין, או האם מותר או אסור להדליק אש בשבת (אפילו ההבדל שבין תפילין של רש"י לתפילין של רבינו תם נמצא בסך הכל בסדר של שתי פרשיות בתוך התפילין, ואינו נוגע לפרשיות עצמן). ה' מראש נתן את האפשרויות לחלוק כאשר יש שתי דרכים מועילות לקיים את המצווה, אך אין ויכוח לגבי היסודות של כל מצווה. כך לדוגמה, מסכת ברכות חוקרת עד איזו שעה בדיוק מותר לקרוא את קריאת שמע בערבית, אך לא שואלת האם צריך לקרוא שמע בערבית... בספר ה"כוזרי שני" הוסבר עניין זה: "אמר החבר: דע אדוני המלך שמעולם לא נפל מחלוקת בחז"ל על העיקרים המקובלים אלא על פירוש קצתם. כגון: תקיעת שופר בראש-השנה... ואף-על-גב שנאמרה תקיעה ותרועה בחצוצרות מעולם לא עלה על לב איש ישראל לומר שתרועה של ראש-השנה תעשה בחצוצרות או בכלי אחר שלא יהיה שופר. וכן במסכת דסוכה (פרק ג משנה ג) מזכיר האתרוג כדבר הידוע אף-על-פי שלא מצינו בתורה, אלא "פרי עץ הדר"... ואין חולק על זה מפני שהוא עיקר מקובל (בתורה שבעל-פה)... המכחיש זה כאילו מכחיש בתורת משה וכן בשופר. אמנם המחלוקת היא על פירוש קצת העיקר: כגון רבי יוסי שמכשיר בשל פרה, שסובר שגם הוא בכלל שופר, והמחלוקת הזאת אינה נוגעת בעיקר בשום פנים... וכן במלאכות של שבת כולם לא חולקים שהן שלושים ותשע מפני שזה קבלה". המציאות ההיסטורית מראה ומוכיחה עובדה זו, שהתורה אף פעם לא נשכחה, ועובדה היסטורית היא שלאחר 2000 שנות גלות חזרו קהילות ישראל ממקומות שונים מכל רחבי העולם עם אותה תורה ואותן מצוות בדיוק(!) - אותן תפילין, אותה ציצית, אותו סדר פסח וכו', כפי שהבטיח הנביא בשם ה' (ספר ישעיהו, פרק נט): "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך, אמר ה'. מעתה ועד עולם" עדות אישה ומעמד האישה תחילה נקדים שפסול נשים לעדות הוא מגזירת הכתוב כפי שדורשת הגמרא (שבועות דף ל/א) "ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר" דוקא אנשים כשרים לעדות ולא נשים. בדרך כלל זקוקים לאימות עדות – בשני עדים. אולם, ישנם תחומים מסוימים שבהם גם עד אחד נאמן – כמו למשל עדות באיסורים, דהיינו להעיד אם דברים כשרים או לא. מקור דין זה הוא בנאמנותה של אישה בעדות כזו, וכך אכן נפסק להלכה, אישה נאמנת לענין כשרות המאכלים במגוון תחומים: הפרשת תרומות ומעשרות, חלה, ענייני בשר בחלב וכדו'. על-פי עיקרון זה הורה הרב משה פיינשטיין שאישה נאמנת להיות משגיחת כשרות (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, מד). ענין נוסף, חמור ביותר, שאישה יכולה להעיד עליו הוא להציל אישה מעגינותה כגון שראתה שבעלה מת. מפירוט הלכות אלו אנו לומדים שאין האישה פסולה לעדות בדיני ממונות או נפשות בגלל חוסר נאמנות או מחשש של שקר. נוסיף שהתורה אף פסלה קרובים לעדות כגון: שני אחים, כאשר לכל לומד פשוט שאם משה רבנו ואהרון הכהן יבואו להעיד בעניין מסוים לא נקבל את עדותם ומנגד לא עולה על הדעת לומר שחסר אפילו משהו בנאמנותם. בכל אופן ניתנו מסבר הסברים מדוע אין אישה מעידה. א. עדות בבית דין אינה דבר נעים, כיוון שהעד נתון בחקירה צולבת ומביכה. העדים המעידים בבית הדין נחקרים בשבעה חקירות ומאיימים עליהם ומפחידים אותם שיגידו את האמת [ניתן לראות בשולחן ערוך חושן משפט סי` כ"ח סעיף ז'], ומתוך שהכירה התורה בלב האשה ובתכונותיה חסכו ממנה זאת. ומאחר והזכות להעיד קשורה גם בחובה להעיד, לא רצתה התורה לחייב אישה לעמוד במצב בו היא נפגעת כדי להעיד על אחרים, ולכן פסלה את עדותה. ב. האישה משתבחת בכך שהיא מקיימת מה שכתוב (תהילים מה יד) "כל כבודה בת מלך פנימה", לכן אין מן הראוי שתהיינה הנשים בתורת עדות, שיצטרכו לזלזל בכבודן המיוחד, לצאת מביתן ולעמוד בחברת בעלי דין המתקוטטים זה עם זה לפני בית הדין ולהעיד את עדותן. ואף אם תרצה האישה לזלזל בכבודה וללכת להעיד, מ"מ התורה שומרת על כבודה האמיתי ומונעת אותה מלהעיד. גם לאחר ההסברים חשוב להדגיש שהמקור המחייב לדין זה הוא דבר ה' המופיע בתורה שהיא ההנהגה הראויה והמתאימה לעולם ולמיצוי השלמות בו. ואף שיש דעות אף בעולם הנקרא תרבותי ונאור לשוויון בין המינים האמת תורה דרכה ששוויון זה לא עולה יפה ונראה קוסם כלפי חוץ אך בתוכו מלא קלקול כיון שאינו מתאים לטבע המינים ולתכנותם הבסיסיות. יש מקום לשאול ולברר אך לדעת שעל האמת אין להתפשר אף שאינה מקובלת במבט ראשון. כמה מילים בעניין זה ובכלל על מעמד האישה ביהדות: נכון הוא הדבר שהתורה נותנת לאיש ולאיש יחס שונה, אך טעות לחשוב שהתורה מפלה את האישה לרעה, להפך, התורה מבינה שיש הבדל בין נשים לגברים, הבדלים פיזיים והבדלים רוחניים ונפשיים. המינים השונים הם בעלי אישיות שונה ולכן הם צריכים התייחסות שונה. התורה מתייחסת לכל מין על פי מה שמתאים לו, לפי מכלול ההבדלים בין המינים. המחשבה כאילו יחס שווה לאיש ולאישה אינו מפלה לרעה, הוא טעות. דווקא התייחסות לאישה כמו לאיש גוררת אחריה שורה של עוולות, מפני שלא מתייחסים לאישה כפי שמתאים לה אלא כפי שמתאים לגבר. ההתכחשות להבדל בין המינים לא מטיב את מצב הנשים, אלא כופה עליהן לחקות את הגברים, ולא בזה חפצה התורה. חשוב לדעת, היחס אל נשים בישראל תמיד היה טוב יותר מהיחס לו הן זכו באומות האחרות, כולל בעולם המודרני / המערבי בו האשה ממשיכה להיות חפץ בשרותו של הגבר, ובעיקר בשירות יצריו. (רק כדוגמא, ניתן לראות את עולם הפרסום) יום טוב