שלום הרב, קודם כל חשוב לי להגיד תודה רבה על האפשרות הזאת שאתם פותחים פתח להתייעצויות ונותנים מענה לשאלות לאנשים שבד"כ אין להם את מי לשאול או שהם מתביישים לשאול. זוהי לא שאלה, אני מקווה שאצליח להעביר את תחושותיי הנסערות בפלטפורמה הזאת. אני בן 16, ואני מרגיש שהיהדות היא פשוט שיטה פסיכולוגית שעוזרת לאדם לחיות את חייו עם פחות פחדים. כלומר, כל העניין של לבטוח ולהאמין בקב"ה שהוא עוזר ומשגיח, נשמע לי פשוט כמו הפיתרון הכי קל שאפשר למכור לאנשים. להגיד להם "תסמוך על הקב"ה ותעשה הכי טוב שאתה יכול ויהיה טוב" זה פשוט לתת לאדם לחשוב שמישהו דואג לו, בעוד ההצלחה שלו מגיעה מכך שהוא עושה את ההכי טוב שלו. אני מרגיש שבגלל זה היהדות גורמת לאנשים ממש לדבוק בה במסירות. משחקים להם על הצורך הבסיסי של האדם לאדם שיגיד לו שהוא מסוגל. ("מבוגר שמאמין בו"). אשמח לקריאת כיוון או עזרה בנושא.

לשואל היקר, שלום וברכה! אין כל ספק שדת בכלל, והיהדות בפרט, נותנת מענה לצרכים רגשיים של האדם במגוון של תחומים. השתייכות לקהילה, איתנות יחסית של מוסד המשפחה, הדגשת ערכים של גמילות חסדים, כיבוד אב ואם, ואולי העיקרי שבהם - תחושת משמעות לחיים. האם יש אנשים שמאמינים רק מטעמי נוחות רגשית? הגיוני מאוד שרבים נוהגים כך. האם דווקא הזוית שאתה רואה, הצורך לקבל משוב חיובי על יכולתו של האדם להצליח, היא הזוית הדומיננטית? אינני יודע למה אתה חושב שזה הדבר המרכזי. לדעתי לא. והראיה, שיש לא מעט חילונים בעלי ביטחון עצמי ומצליחנים, ומאידך לא מעט שומרי מצוות שתפיסתם הדתית הפוכה: אם הקב"ה דואג, אני פטור מלעשות כל מאמץ ולהצליח (והם באמת מצליחים פחות. אינני רוצה לציין דוגמאות ביהדות, אבל מספיק להסתכל אל המרחב האיסלמי סביבנו ולראות אמונה שמתבססת על הכנעה בלבד ולא מביאה להצלחה). בכל אופן, לא כל כך משנה מהי הנקודה המרכזית שבה היהדות תורמת רגשית לאלו שחיים על פיה. אין כל ספק שיש ליהדות המון מה לתת לנפש האדם. מצד אחד זה באמת מחשיד, שהמאמינים מאמינים כי נוח להם. נוח להם להיתפס להוכחות למשהו שהם מעדיפים להאמין בו. אפשר גם לראות את זה אחרת: העובדה שהתורה נותנת מענה לצרכים רגשיים של האדם מלמדת שמי שברא את האדם בחכמה נתן לו תורה שמתאימה לו, כדי להיטיב לו. העובדה שהאדם מחפש משמעות מלמדת שהאדם הוא לא רק פרי תהליכים אבולוציוניים אקראיים לחלוטין, אלא יש לו נשמה שזקוקה למשהו שמעבר לקיום הבסיסי. אפשר גם לבדוק על מי בדיוק אנחנו מדברים ולנסות להכיר מה באמת מניע אותם. יש לך חשש שהגאון מוילנא, למשל, האמין בה' יתברך רק כי היה נוח לו פסיכולוגית, ובגלל זה הוא התמסר לעבודת ה' באופן טוטאלי כל ימיו. ככל שאתה יכול לקרוא את כתביו ולנסות לעמוד על הלך רוחו, עד כמה הוא היה מונע על ידי השכל הצרוף או על ידי רגשות, זו נראית לך פרשנות סבירה? לדעתי, ככל שהצלחתי להתרשם ממנו ומרבים אחרים, כולל בדורנו, התשובה שלילית. יש לא מעט אנשים דתיים ש"יותר מדי" מודרכים על ידי היגיון "קר", ויש להם מספיק מודעות עצמית כדי לא לרמות את עצמם מדוע הם עושים כל כך הרבה דברים. בכל אופן, נניח שאתה נשאר בספק. לאן אתה הולך מהנקודה הזו? איך אתה ממשיך איתה הלאה? ספק - זה בסך הכל ספק. לא כדאי להיתקע איתו, להישאר "לא פה ולא שם". צריך להפוך את הספק למנוע לבירור וצמיחה. אני מציע שתקח את הזמן שלך בנחת, תיפגש פנים אל פנים עם תלמידי חכמים, תציף להם בכנות את השאלה הזו, ותנסה לשמוע מה יסודות אמונתם, ולהבחין האם יתכן שהיא נשענת רק על נוחות נפשית או אחרת (אם אתה לא מוצא מישהו מתאים לפתח שיחה כנה ונוקבת, נא כתוב לי את מקום מגוריך ואשתדל למצוא מישהו מתאים). תרשום לעצמך את התשובות שלהם, תחשוב עליהן, תתלבט בהן, ותגיע למסקנה. בעזרת ה', וכן - גם בזכות מאמץ גדול שלך לעשות את זה הכי טוב, תגיע לאמונה מבוררת ובשלה יותר. בהצלחה!