שלום וברכה ומחילה מכבודו של הרב! כתוב בהלכה שאסור לעסוק בדברי תורה ותפילה כשיש צואה בפי הטבעת, יש פעמים שאני משתדל מאוד לנקות את עצמי במקלחת, ובעזרת מגבונים. אבל איני יודע מתי אני נקרא נקי וראוי לעסוק בדברי תורה ותפילה, והדבר מביא אותי לעיתים לידי פציעה עצמית, דם, ושהות ארוכה בבית הכסא. אשמח לדעת מהי כוונת ההלכה, כתוב בקצוש"ע שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לבני אדם, ואיני מבין מתי ההתנהלות שלי בעניין כבר חורגת מכוונת ההלכה. מחילה מראש על השאלה. רצוני לעשות את רצון הבורא בשלימות, ואשמח לתשובה!

שלום חשוב להדגיש, בזמן חז"ל לא היה כלל נייר וגם מים לא היו בנמצא שהרי אנשים היו נפנים בשדות, והקינוח נעשה על ידי אבנים וחול. נקל לשער שהנקיון לא היה משהו משהו ואעפ"כ זה בסדר. רק אם כשאדם יושב רואים ממשות צואה יש בעיה, מה שיש צואה בפנים, אם היא לא נראית זה כלום. ולכן אין מקום לעצבנות, יש להזהר מלהפצע, קינוח מוגזם גורם לטחורים ושאר מרעין בישין והוא מיותר. (מתוך האתר "דין") יום טוב