ידוע שצריך לקיים את המצוות קודם כל כי כך הקב"ה ציווה כדי שעשיית המצווה לא תהייה מותנת בהבנתנו אותה. אז האם זאת הגישה הנכונה גם במצוות שאנו מבינים ושהם מוסר בסיסי? האם נכון להגיד למשל שאסור לגזול כי כך הקב"ה רוצה,או שאני לא גוזל כי אני קודם כל בן אדם?

בס"ד שלום רב, צריך לקיים את כל המצוות כי כך ה' ציווה. וכך כתב הרמב"ם (פירוש המשנה על חולין ז, ו): ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות. אמנם, מאידך כתב הרמב"ם בפרק ו משמונה פרקים שמי שמתאווה לעבור על עבירות שכליות (היינו אלו שמובנות בשכלנו וכנראה אף ללא ציווי היינו נזהרים מהם) אע"פ שבפועל נמנע מלעבור, עדיין נפשו חסרה. נשלב את שתי המימרות: יש להבחין בין מקור האיסור לבין הזדהות עם תוכן ומגמת האיסור. הרגש האנושי, מאד מאד משתנה, ומה שהיום נראה לך כאי מוסרי, בעבר או בעתיד יראה מוסרי. אם תתבונן תוכל לראות זאת בחוש במציאות שלנו. וזו אחת הסיבות שאין לבנות את החיוב על שכלנו. על כן, חשוב שיהודי יהיה בעל מידות טובות ויקיים בזה מצוות והלכת בדרכיו (ראה חינוך מצוה תריא) ולא ירצה לפגוע בחבירו, אך לא שהרגש שלו הוא מקור האיסור. לסיכום - הזדהות עם תוכן המצווה אינה גורעת מקדושת וחשיבות המצווה. אדרבא, זו מעלה. אך אם אתה תולה את סיבת קיום המצווה ברגש שלך, ולא בציווי, זהו פגם. בהצלחה,