שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • המקדש והקרבנות

מפחד מהחיים אחרי בית המקדש

undefined

הרב רפאל וסרטיל

י"ד שבט תשפ"ב
שאלה
לפני קצת זמן היה לי בישיבה שיחה על ביהמ"ק, לא יודע אבל כבר הרבה זמן כל פעם שאני אומר משהו על בהמ"ק איני בטוח האם אני באמת רוצה. נדייק אני מפחד מהחיים שיהיו אחרי שיבנה בית המקדש כבר לא נוכל ללכת לים? כל היום רק נלמד ונזבח? איך יהיו החיים בזמן המקדש? תודה סליחה על הניסוח
תשובה
לשואל שלום, שאלה גדולה שאלת, ואף היטבת לנסחה, ומכיוון שמדובר בשאלה חשובה שנוגעת לתקוות חיינו, ראוי היה להאריך בה, ואף על פי כן אנסה להאיר מעט סוגיה זו בקצרה. בחיינו יש להבחין בין שני סוגים של הנאה: הנאה גשמית והנאה רוחנית. ההנאה הגשמית (שכוללת תאוות למיניהן כמו ממון, כבוד, אכילה, שתיה ושאר עינוגים הנוגעים לגוף) מותרת כשהיא נעשית לפי כללי ההלכה, בזמננו כמו בזמן שבית המקדש קיים, והיא משובחת ומעולה ככל שאנו רותמים אותה לעבודת ה' ויוצקים לתוכה משמעות ותוכן רוחניים. כאשר אדם עוסק בענייני הגוף רק מצד ערכם הנמוך, ריבוי הנאות העולם בהכרח ימשוך אותו אל הגשמיות הבהמית. ההבדל בין ההנאות הגשמיות להנאות הרוחניות הוא גדול: א. ההנאות הגשמיות גורמות בעיקרן שמחה לגוף ולנפש, ואילו ההנאות הרוחניות גורמות שמחה לנשמה. ב. ההנאות הגשמיות נמשכות זמן קצר (כל זמן שנמשכת ההנאה עצמה), והן מוגבלות מבחינת עוצמתן ומבחינת יכולתו של האדם ליהנות מהן שוב ושוב (ככל שהן חוזרות על עצמן הנאתו של האדם מהן פוחתת) והן נמאסות בשלב מסוים, וכך נאמר במשלי (כה, טז): "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". לעומת זאת ההנאות הרוחניות נמשכות הרבה מעבר לזמן ההנאה עצמה, והן הרבה יותר עוצמתיות ואיכותיות מההנאות הגשמיות. הבדל זה נובע מכך שההנאות הרוחניות נובעות משמחה והנאה של הנשמה על כך שהאדם מגשים את תכליתו, ולכן הן גורמות לאדם סיפוק רב ושמחה פנימית אמיתית מתמשכת ומלווה ברוגע ושלווה פנימית. לעומת זאת, ההנאות הגשמיות נובעות מהנאת הגוף והנפש ולא מעורבת בהן הנאה של הנשמה, לכן השמחה שהן מביאות היא חיצונית ולזמן קצר, וכשאדם מתרכז בהנאותיו הגשמיות, נשמתו עצובה מפני שהיא מתרחקת מהגשמת תכליתה. ג. הנאה רוחנית מתחילה כבר בזמן שאדם מהרהר בליבו ומחליט לעשות מעשה טוב, ונמשכת הרבה אחריו. אבל ההנאה הגשמית נמשכת רק בשעת המעשה ואולי מעט אחריו. תפקידנו כעבדי ה' הוא לקחת את ההנאות הרוחניות של חיינו - מחשבה טובה, מעשה טוב, מידה טובה - ולהשתהות בהן, ולאפשר להן להוביל אותנו ולשפוך אור וטוב על חיינו. לאחר הקדמה זו נוכל להבין יותר מהו סוד השתוקקותנו במשך שנים רבות כל כך, כאומה וכיחידים, אל בנין בית המקדש. השאיפה והתקווה, התפילה וההשתוקקות לבנין בית מקדשנו במהרה, היא שאיפה בראש ובראשונה לקומה הרוחנית שנזכה לה בזמן הבית. היום אין לנו בית מקדש, לכן קשה לנו להבין מה משמעות הדבר ובאיזו עוצמה משפיעה השראת השכינה שבמקדש על הלבבות. בזמן שבית המקדש היה קיים היינו מגיעים לרוממות רוחנית עליונה על ידי עבודות המקדש של הכהנים והלויים, כאשר שיא השיאים היה ביום הכיפורים בו הכהן הגדול בעבודתו היה מרים את רוחה של האומה כולה, ואפילו מי שלא זכה לעלות למקדש ונשאר בביתו הרגיש את עוצמת הקדושה. כל מה שאנחנו עושים היום, זה כדי לזכות להרגיש מעט מן המעט מאותה התרוממות רוח עליונה וקרבת ה' גדולה שהיתה בזמן המקדש. הגמרא בבבא בתרא (ס ע"ב) מתארת את המהפכה הנוראה שהתחוללה לאחר חורבן בית המקדש. אנשים הפסיקו לאכול בשר ולשתות יין, כי חשו שאין תכלית באכילת בשר כאשר אין מקריבים קרבנות במקדש, ואין תכלית בשתיית יין כאשר אין מנסכים יין על גבי המזבח. ואף חשבו להפסיק לאכול לחם ופירות ולהפסיק לשתות יין, כי אין מנחות ואין ביכורים ואין ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים כך, חזרו בהם. החיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על החורבן ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. די בתיאור זה כדי להבין במעט כמה החיים חסרים ללא בית המקדש. כך חשו אז, בסמוך לחורבן, והנה אנו היום, בעוונותינו, התרגלנו למציאות זו כל כך, עד שאיננו מסוגלים לתאר את המציאות השלמה כראוי. למה הדבר דומה, לאדם עיוור שהתרגל לחיות חיים של עיוור - הוא למד כתב ברייל, פיתח חושים מחודדים למדי, והתרגל לשגרת חיים מסויימת בהתאם למצבו - והנה גילו כי בעזרת ניתוח חדשני ניתן להחזיר את מאור עיניו ולרפאו, אך הוא חושש ומפחד, כי כבר התרגל לחיים של עיוור, ולכן הוא מסרב לעבור את הניתוח ומעדיף להישאר עיוור... תפילתנו כי נזכה להחזרת "מאור עינינו" על ידי בנין בית מקדשנו, ומתוך כך נזכה ליהנות מזיו השכינה, וכך גם ההנאות הגשמיות של החיים תהיינה בעלות תוכן ומשמעות במדרגתן העליונה. בברכה נאמנה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il