תודה על התשובה. האם כל האמור תקף רק לגבי דיני ממונות? בדיני נפשות אין פסלות דיין?

בס"ד שלום וברכה, הרמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ו כתב: כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, האוהב, והשונא, והגר, והמשוחרר, וכן הזקן, והסריס, והממזר, וסומא באחת מעיניו, כשרין להעיד ואינן כשרים לדון דיני נפשות. לכאורה מדבריו נראה שפסול שונא הוא רק בנפשות, אך דיוק זה אינו נכון שהרי גר פסול גם בממונות. וכן כתב התפארת יעקב (חו"מ סימן ז) והסביר שהרמב"ם חילק את המשפט ל2 עד המילה וכן הם פסולים בין בממון בין בנפשות ואחר המילה וכן הפסול רק בנפשות. וכתב שם שפסול זה רק בשונא שלא דיבר עמו שלושה ימים כפי שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח (ו, י): "ואיזהו שונא? כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה". היינו זו הגדרת שונא. ועיין בשו"ע (חו"מ ז, ז) שהרמ"א הביא מחלוקת בין הראשונים, 1. יש אומרים שגם שונא גמור שאסור לו לדון, אם דן דינו דין. 2. יש שחילקו בין שונא גמור שאין דינו דין לשונא שאינו גמור שאסור לדון אך דינו דין. 3. יש שאמרו שמי שאינו שונא גמור מותר לו לדון ורק ממידת חסידות לא ידון. הבית יוסף כתב בדעת הרמב"ם כשיטה הראשונה והתפארת יעקב חולק וסובר שהרמב"ם כשיטה השנייה. בברכה,