בס"ד לכבוד הרב מלמד, שלום, ושבוע טוב, כשקראתי השבוע את פרשת חקת - חשבתי בליבי שזה מתאים למה שקורה לנו היום - בדרכי המאבק שאנו מתלבטים בהם להצלת חלקי ארץ ישראל. ואז קראתי את הכתבה בבשבע "אמונה ושמחה במאבק", ורציתי לשאול שאלה בבקשה. הרב כתב על משה רבינו שהיכה בסלע. ואני שואלת - אולי היינו צריכים ללמוד מהפרשה הזאת - שזה לא נכון להכות בסלע, אלא צריך לדבר בנחת. - היום - לדבר עם עם ישראל - בלי לחץ. ועוד כתוב שם שה’ אמר שהכעס של משה מראה על פגם באמונה שלו בה’ - ועל הדבר זה משה לא זכה להיכנס לארץ. אם אנחנו נלך היום בדרך של חסימת כבישים - עם פגיעה באזרחים - אחינו מעם ישראל - האם זה עלול לפגוע בזכותינו על הארץ ח"ו? לדבר עם עם ישראל נראה לרב חסר תועלת במצב ה(חסר) דמוקרטי של היום - אבל אולי בכל זאת אנחנו צריכים לעשות את שלנו בדיבור פנים אל פנים ולהאמין בה’ שהוא ישלים את המלאכה? הרי הוא לא רוצה שנכעס ונכעיס ונפגע באחינו... הרב אומר שהאנשים שנוסעים בכביש הם אשמים. ואני שואלת איך הרב יודע? אולי מי שנחסם הם פעילי ימין? אולי רבנים בדרך לשיעור תורה? אולי ילדים קטנים? חולים? זקנים? אולי הם בעצמם תושבי צפון השומרון או גוש קטיף? האם חסימת כבישים אינה משדרת עצבנות, לחץ, וחוסר אמונה בה’ ובעם ישראל? ואם הם כן אשמים - אז נעניש אותם? לא עדיף לחנך,לקרב, להסביר? מה יצא לנו מזה? אני חושבת שאנחנו לא במלחמה עם אויב, אין לי עניין לנצח את עם ישראל. וכי מה זה יעזור - האם זה מה שישכנע את ממשלת שרון? כח נגד כח? גם הוא חזק מאד. המלחמה היא על הרוח היום לעניות הבנתי. ובזה חייבים לנצח. האם אנחנו רוצים להציל את גוש קטיף ואת צפון השומרון - גם במחיר של ריחוק מעם ישראל?(השאלה שלי אמיתית - ולא רטורית. אני לא יודעת את התשובה). האם השאלה חייבת להיות "או העם, או הארץ"? האם אנחנו רוצים את ארץ ישראל במחיר של קרע בעם? (שהרב יבין אותי נכון, כמובן שאני מאד מאד רוצה להציל את הארץ שלנו) - האם אי אפשר לשלב את שתי הערכים הללו? קידוש ה’ אמיתי נראה לי לפעול באמונה, ברוגע. לא על חשבון אזרחים - שאולי באמת תמימים. ואני חוששת - שאם נכה בסלע - במקום לדבר איתו - אולי נפסיד את זכותינו להיכנס לארץ. אני מאד הייתי רוצה לקבל תשובה מהרב - אם אפשר. ומבקשת סליחה אם מובן מדברי ביקורת על מה שהרב כתב, אלא שבאמת אני לא מבינה. בכבוד רב.

לצערי אין לי פנאי לסדר את הדברים כראוי, ואני כותבם בחיפזון ובקצרה, ובוודאי צריך להאריך בהם יותר. ואולי אעשה זאת בעתיד. מכל מקום אתייחס בקצרה: ברור כי עיקר שליחותנו היא לגלות את דבר ה' בעולם, בלימוד התורה ברוחב ועומק, ובהבנת כל תחומי החיים לאורה והנחלתה לכל העם. עם זאת אין אנו פטורים מלפעות לביטול מעשים רעים ועוולות שעושה הממשלה. התורה אינה מסתפקת בהצהרות עקרוניות, הרעיונות צריכים להתגשם במציאות. ולכן ההתנגדות למעשי העוול של הממשלה היא מוכרחת. ולכל הפחות כמחאה, כפי המקובל. אגב, לגבי ההכאה בסלע, בפרשת בשלח הכה משה בסלע, בפרשת חוקת לא נצטווה להכות אלא לדבר. אין כאן כפייה בכוח אלא פעילות בדרכים המקובלות לפי חומרת המעשה. גם למיעוט יש זכויות ואם הוא מכבד את עצמו הוא צריך להלחם על זכויות בדרכים המקובלות. דרכים מקובלות הם הדרכים שבה נוקטות קבוצות אחרות על עוולות דומות. אין כאן מלחמה נגד עם ישראל. גם אנחנו חלק מעם ישראל. דרך התנגדות זו היא המינימלית, כי מן הסתם על עוולות בסדר גודל כזה קבוצות אחרות היו נוקטות באלימות. אולם מתוך אחריות לאומית אנו צריכים להימנע מאלימות. אבל שלא להיאבק באופן המקובל בכל הארצות הדומקרטיות זה דבר לא מובן. אם המיעוט אינו נאבק על עמדותיו, כמקובל, אין זה מבטא רעיון כללי של "אהבת ישראל" אלא חוסר בריאות. חוסר נורמאליות. וכשאין בריאות נורמאלית גם לא ניתן להשפיע רוחניות. בדומה לדברי חז"ל מי שאומר שילמד ולא יעשה, לא יצליח גם ללמוד. בכבוד רב אליעזר מלמד