לרב שלום וברכה. רציתי לשאול: למה הנושא של גידול ילדים כל כך משמעותי בחיים של האשה? למה הגבר לא יכול גם להיות משמעותי? האם ישנו אידיאל שאשה תישאר בבית כל החיים והגבר מפרנס? נראה דבר מאוד חונק ומצמצם... תודה מראש!

לשואל, שלום וברכה! הנושא רחב ומורכב מכדי לתמצת בכמה שורות, אך אציין כמה נקודות. מבחינת הטבע, ברור שהאישה היא המתאימה לגידול הילדים בשלב של ההריון וההנקה. גם מבחינת האופי, הרכות הנשית מתאימה יותר בדרך כלל לגידול ילדים. לאישה יש לרוב יכולת טובה יותר להעניק חום ואהבה ללא תנאי, ולא במקרה רוב הגננים עובדים בגינה ורוב הגננות בגן הילדים... וכידוע, אחד ההסברים המקובלים בראשונים לפטור של האישה ממצוות עשה שהזמן גרמן הוא עיסוקה המרובה בעבודות הבית. האם זה דבר מוחלט, לכל אישה ולכל דור ודור? האם זה נכון לכל משך היממה? האם מי שרוצה לפתח קריירה מחוץ לבית מתנגשת עם אידיאל תורני? האם יש בעיה מהותית כשאיש ואישה בוחרים יחד שהאיש יתמסר לגידול הילדים וישאיר לאשתו פנאי לעבודה בחוץ? זו מסקנה שאיננה הכרחית. הגמרא אומרת (ברכות לא ע"ב): "וחנה היא מדברת על לבה - אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה - לא בראת דבר אחד לבטלה: עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן?! תן לי בן ואניק בהן!". על משקל הדברים העוצמתיים הללו, אפשר להוסיף: אם לאישה יש כשרונות גדולים למשהו שלא ניתן לממש בבית, נטיות נפש חזקות למשהו אחר, האם הן נבראו לבטלה?! אפשר לטעון שנטיית נפש היא בחירתו החופשית של האדם, או מושפעת מחינוכו וסביבתו, ואיננה דבר טבעי שהקב"ה ברא. אולם נראה שחז"ל לא תפסו זאת כך. על הפסוק בקהלת (ג,יא): "את הכל עשה יפה בעתו" אמרו חכמינו (ברכות מג ע"ב): "מלמד שכל אחד ואחד ייפה לו הקדוש ברוך הוא אומנתו בפניו". פירוש: הקב"ה הטביע בלב בני האדם חיבה למקצועם, כל אחד לתחומו, כדי להשלים את העולם בכל סוגי המלאכות (רש"י: "ועשה הקדוש ברוך הוא כן שלא יחסר העולם אומנות"). וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער הביטחון פרק ג), כאשר הוא דן איפה עובר הגבול בין מידת הביטחון בה' לבין ההשתדלות הראויה לפרנסה, שאדם צריך לבחור את עיסוקו לפרנסתו בהתאם לכשרונותיו ונטיות לבו, מפני שהקב"ה הטביע בו את הנטייה הזו, ובלשונו: "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחבה... ומי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה - יחזר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה". הוי אומר, אם אדם מזהה בקרבו אינו נטייה חזקה לעיסוק מסוים, זהו אות שזוהי שליחותו בעולמו (כמובן, כאשר עיסוק זה אינו סותר להלכה ולמוסר). אמנם הרמב"ם (הלכות אישות פי"ג הי"א) כתב: "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה". ברם, מול הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (שיש לדון על פשטו, ואכמ"ל), קיים גם הפסוק במזמור "אשת חיל" שמשבח אשה ש"היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה". וראה פסחים נ ע"ב: "תנו רבנן: המצפה לשכר אשתו... אינו רואה סימן ברכה לעולם. שכר אשתו - מתקולתא... אבל עבדה ומזבנה - אישתבוחי משתבח בה קרא, דכתיב סדין עשתה ותמכר". ופירש רש"י: "מתקולתא - נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין, דשכר מועט הוא, ומתבזה אשתו על שכר מועט". כלומר, אישה שמסתובבת בשוק - יש בזה ביזיון עבורה [היפך הצניעות, שהיא המושג הנגדי בחז"ל לביזוי, ואכמ"ל], אבל כאשר יש בזה רווח ממשי - הדבר מותר ואין בו גנאי אלא שבח. גם רות המואביה, שעליה נאמר "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את", עשתה חיל בשדות ולא רק בביתה. מסתבר שגם הרמב"ם לא התכוון שנשים תהיינה בתחושה מתמדת של חנק וצמצום. הוא מדבר על נשים שזו הנורמה הרגילה בסביבתן וטוב להן ככה. ובימינו, לרוב הנשים זה לא מספיק. אם היה מדובר בהלכה פסוקה - לא היה זה בסמכותנו לבטל אותה בגלל חילוף הזמנים. אולם הרמב"ם נוקט לשון המלצה, "גנאי הוא לאשה" וכו', אין להדרכתו הפרטנית מקור ברור בדברי חז"ל, והמלצה מסוג זה צריכה בחינה לעת לעת, מה תועלתה ומה מחיריה. לכן, קשה לדבר על אידיאל אחד ויחיד שיש לכוון לאורו את כולם ואת כולן. האידיאל הוא לבנות את העולם, כל אחד כפי יכולותיו וכישוריו ונטיות אופיו, והללו תלויים גם במצב הדור. השאלה איננה רק ברמה האישית, מה טוב לך ולאשתך. כשדנים באופן רוחבי מהי ההדרכה הראויה לדור צריך גם לחשוב על ההשלכות לעם כולו אילו כולו ילך לפי ההמלצה שלנו. כידוע, בדרך הטבע לא ניתן לקיים מדינה מודרנית משגשגת, ברמה גבוהה של ביטחון ורפואה ותשתיות וכו', כאשר רק 50% מהציבור שותף בכוח העבודה. לכן הדבר הנכון בימינו הוא מצד אחד לחנך לחשיבות המשפחה, שאישה תרגיש סיפוק ומיצוי בגידול הילדים, וצריך לשאת על כפיים בהערכה את עקרת הבית ולא להתייחס אליה כאל מובטלת. ומצד שני, ההדרכה המתאימה יותר לרוב הציבור היא שהאישה תצא גם לעבודה, לא רק מטעמי פרנסה אלא גם כדי לתת מקום לכישורים אחרים וגם "להתאוורר" לפי צרכיה הנפשיים והחברתיים. לרוב זה לא סותר לכך שעדיין מרכז תשומת הלב של האישה הוא טיפוח הבית. וכמובן, כאשר האישה עובדת מחוץ לבית גם הגבר צריך לתרום את חלקו בבית. לא מתקבל על הדעת שהאישה תהיה חייבת לעבוד בשתי משרות, אחת בבית ואחת בחוץ, ואילו האיש יבוא הביתה כאורח במלון (הרחבתי על חלוקת התפקידים בין האיש לאישה בימינו בתשובה אחרת: https://www.yeshiva.org.il/ask/87321 ). ואם אישה מרגישה כוח עוצמתי של יצירה שצריך להתבטא בקריירה מושקעת מחוץ לבית, במינון גבוה מהמקובל, שמצריך את הבעל להיות המשקיע העיקרי בבית, גם זה לגיטימי ובונה את העולם. כמובן, מעורבות הנשים במקומות העבודה מחייבת את כולם ואת כולן בזהירות רבה בשמירה על כללי הצניעות: הקפדה מוחלטת על איסור ייחוד, ובשיח עם גברים יש למתוח קו ברור בין שיח ענייני ונימוסי לבין ידידות. להרחבה ברוח הדברים הנ"ל ראה 'הלכה בימינו' (דודי הרב יעקב אריאל שליט"א) עמ' 204 - 205, ושו"ת בני בנים (הרב הנקין זצ"ל) ח"א סימן ו.