תודה רבה לרב על תשובתו, אקווה שאינני מעיק אך נראה לע"ד שיש להוסיף עוד חילוק בולט מאד בין החיוב על היחיד להביא קרבן (שמעיד על צורך בכפרה) בהלכות שגגות (ובדומה לכך מה שהביא בברכי יוסף מעניין זה) לבין המקרה של מחלוקת כדוגמת הנידון של כיסוי ראש ומחלוקות רבות הנידונות בזמננו והוא שבאופן כללי שם מדובר ש"נודע לבית דין שטעו" (רמבם שגגות יב,א) במקרה שלנו או לדוג בגמ על רבי אליעזר לא מסתבר לומר שהיה נודע לרבי אליעזר שהוא טעה אולי היה נודע לו שהסנהדרין פסקו שלא כשיטתו אך זה לא אומר שהוא טעה בהכרח, ולכן מסתבר שגם לאחר שהיו פוסקים כמותו לא נראה שהיו מחויבים בני עירו להביא קרבן (גם בלי שנצריך את העיקרון שמדובר במקרה שאותו בית דין חזר בו שהוא גם תירוץ נאה). יתרה מזאת המחלוקת על פאה נכרית היא לדעת רוב הגדול של השיטות מחלוקת בדין דרבנן, האם גם בדין דרבנן שייך להגיד שיש אמת כלפי שמיא?

לשואל שלום וברכה! ודאי חיוב הקרבן או כפרה אחרת הוא כשמתברר שהייתה טעות. אולם אתה מניח שרק כאשר חכם חזר בו מתברר שזוהי טעות. אינני מבין למה. גם כאשר הוא עומד עם חבריו למניין והכריעו נגדו, לדעתם הפסק שלו הוא טעות, והתורה מצווה אותנו "אחרי רבים להטות", ואם כן המשמעות היא שהתברר שדעתו מוטעית. וכך משמע בברכי יוסף הנ"ל בדיון על מיכל ופלטי בן ליש, שהרי הסברה "מלוה ופרוטה דעתה אמלוה" איננה בגדר טעות מוחלטת, וזוהי סברה שיש תנאים שהחזיקו בה (קידושין מח ע"ב), ובכל זאת מאחר שהוכרע שאין הלכה כן הרי זו טעות המצריכה קרבן. מכל מקום, זוהי "חכמה שלאחר מעשה". השאלה המטרידה אותנו היא לכתחילה, עד כמה מי שסומך על חכם צריך לקחת בחשבון אפשרות שיש טעות בפסקו, טעות שאולי תתברר לאותו חכם בעתיד ואולי לא. לענ"ד מהסוגיה עולה שאדם צריך להיזהר בבחירת רב, לא רק על פי מה שהוא מרגיש שאליו הוא מתחבר אלא גם על פי הערכה זהירה שאתו הוא יותר בטוח ממכשול ח"ו. וידועים דברי הריב"ש (סי' שצ) על הבחירה בדעה מקילה בעניין מסוים: "שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר רחוק. ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם. ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ז"ל, ונכניס עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים שלא מדוחק כלל? אלו היה דבר שתהא השעה צריכה לו על כל פנים החרשתי. אבל להניח את הודאי ולתפוס את הספק בענייני המצות איננו ראוי בשום פנים לקהל קדוש מכובד כמוהו". לשאלה האם גם בדיני דרבנן יש מושג של אמת שאליה בית הדין צריך לכוון, בוודאי צריך לשאוף להבין נכונה את כוונת בית הדין הקדמון שגזר גזירה או תיקן תקנה. מכל מקום, מסברה נלע"ד שאם הסכמת חכמי הדור להבין דין דרבנן באופן מסוים, גם אם מצד האמת לא פירשו נכונה את כוונת בית הדין הקדום, הרי דיני דרבנן יונקים את סמכותם מקבלת האומה, ומכיוון שכך הדור מבין את הדברים הרי שזוהי קבלתו וגם אם יתברר שטעו קשה לומר שעברו על איסור דרבנן (קשור לשאלה האם גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה פירושו שכבר בשעת הגזירה לא יכלו לעמוד בה או או שהדבר נבחן בכל דור ודור כעניינו, ויש ראיות לצד השני, ואכמ"ל).