צהריים טובים הרב, לפני כחודש מצאנו חמור ליד אגם ירוחם החמור היה שם כבר שנה וככל הנראה הוא שייך לגוי לקחנו את החמור אלינו ליישוב בטענה שזה אבידה ואסור להחזיר אבידה לגוי. אבל עכשיו התעוררו ספיקות: האם החמור אכן נחשב אבידה? האם החמור גזול? האם צריך להחזיר את החמור לבעלים? אנחנו גם לא בטוחים אם אכן מישהו טיפל בחמור במשך השנה הזאת אנחנו גם לא יודעים האם הבעלים של החמור ידע שהוא נמצא באגם. תודה רבה

בס"ד שלום וברכה, קשה לענות על שאלה זו באופן מוחלט כיוון שהנתונים בשאלה לא מספיק ברורים, לפי האומדן שלכם שיש להסתפק האם החמור הוא אבוד, ושמסתבר שהוא היה של גוי, א. מעיקר הדין לרוב הפוסקים אין חיוב להשיב לגוי, אלא א"כ יש חשש שיהיה חילול ה'. אך בכל אופן ראוי להשיב כדי לקדש את שם ה', אלא א"כ גוי זה אינו בן תרבות, ופוגע ביישוב. ב.יש פוסקים שגויים שאינם עובדי עבודה זרה ומקיימים שבע מצוות בני נח יש להחזיר להם אבידה. כך כתב המאירי בבא קמא (קיג:) "נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם... ומ"מ אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת... ומ"מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה. הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק". וכך כתוב בספר חסידים סימן שמח (אך ניתן להסבירו כמידת חסידות). הרב קוק כתב שהעיקר כדברי המאירי אך יש שסברו שדברי המאירי נכתבו מחמת הצנזורה (חת"ס). וכן פסק הרה"ג דב ליאור בתשובתו לאתר : https://www.yeshiva.org.il/ask/36481 ג. אם אין אפשרות למצוא את הבעלים ניתן להשתמש במציאה לכתחילה. ד. דיון עקרוני בספק הינוח באבידת גוי השו"ע (חו"מ רס סעיף א) מחלק בין חפץ שמסתמא אין לו בעלים שמותר לקחתו לבין מקרה בו יש ספק, ובזה אסור לקחתו: "המוצא בגל או בכותל ישן, שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו, הרי היא של מוצאה. והוא שהעלתה חלודה, שאני אומר של עובדי כוכבים הקדמונים היא. והוא שימצאנה מטה מטה, כדרך כל המטמוניות הישנים. אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהם שמא מונחים הם שם". על המקרה בו אנו מסופקים ואסור לגעת, כתב הש"ך (ה): "לא יגע בהן. אם הוא במקום שרוב ישראל מצוים שם". הנתיבות (באורים ס"ק ד) חלק על דברי הש"ך וכתב: "לפענ"ד נראה דאינו מותר ברוב גוים רק באבידה או בדבר שיש לו דין אבידה כגון הינוח באשפה העשויה לפנות או שנמלך עליה לפנותה, אבל בהינוח ממש במקום המשתמר כמו הכא דהוא כאשפה שאינה עשויה לפנות כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד', ודאי דאפילו הוא ודאי של גוי אסור, דדמי לגניבת גוי שהוא אסור, דדוקא אבידת גוי מותר". הנתיבות חולק על הש"ך וסובר שבספק זה שיש צד שהחפץ כלל לא אבוד אסור לקחת מדין גזל גוי. מספר אחרונים הוחיכו כדעת הש"ך מדברי הריטב"א, וכתב בשיעורי רבנו דוד להקשות על הנתיבות: "וצ"ע דהא אחר שמצאו הישראל וגילהו, הרי עכשיו הוי כבר אבידה, כיון דכבר יודעים מזה, וזה ודאי דאינו חייב לחזור ולכסותו, וכיון דישאר כך מגולה והוי אבידה, הא שפיר יוכל לזכות בזה, דתו אין זה גזל עכו"ם, אלא אבידת עכו"ם דמותרת, [ושפיר כתב הש"ך דמיירי דוקא ברוב ישראל]. ובאמת דבשטמ"ק כאן נמי מוכח כהש"ך, דהקשה דאי מיירי בטמון אמאי אמרינן הרי אלו שלו ברוב גוים, הא כיון דהוי טמון, א"כ אי הוי של ישראל הא לא מתייאשי הבעלים, ע"ש היטב... דמשמע דכל קושיתו הוי רק משום דשמא הוי של ישראל, ולא מתייאש, אבל אי הוי של גוי, הוי אתי שפיר דמותר, ומוכח דאין בזה משום גזל עכו"ם וכהש"ך". בברכה,