שלום הרב, אני לומד מסכת ביצה והתעוררה לי שאלה. ידוע שהתירו לעשות מלאכות לצורך אוכל נפש ביו"ט. בדף כח הגמרא מסייגת היתר זה למלאכות שלא היה ניתן לעשות אותן מבעו"י, אך אם היה ניתן, הרי שאסור לעשות. תוס בשני מקומות במסכת (דף ג. ודף כג:) מסיק שהגבלה זו נאמרה דווקא על מכשירי אוכל נפש (כמו כיסוי הדם שאינו מעכב את האכילה, רש"י דף ח: ד"ה אין מכסין או כגון השחזת הסכין עיי דף כח.), אבל באוכל נפש עצמו מתירים את המלאכות אפי אם יכל לעשות מבעו"י. על בסיס הנחות אלו ארצה לשאול שתי שאלות: 1) לפי זה לא ברור למה לאסור ביצה שנולדה ביו"ט, הרי אפי אם נאמר שביצה אסורה משום נולד שהוא איסור דאורייתא והיינו כדברי רבה בעמ ב:, הרי זה לצורך אוכל נפש ומדוע שלא נתיר בדיוק כמו שאר מלאכות? 2) בדף ט. גבי מה שאומר רבה "גלגל עיסה מערב יו" ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט, אבוה ששמואל אמר אפי גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש חלתה ביו"ט". תוס על המקום מעמידים לבסוף שדברי רבה להתיר נאמרו בין בחו"ל ובין בא"י, וכן אבוה ששמואל אוסר בין בחו"ל ובין בא"י. עוד מוסיפים התוס שאפי לרבה כל ההיתר הוא דווקא לפי העמדת הירושלמי שסיים הלישה קרה ביו"ט, אבל אם סיום הלישה קרה בעו"י, הרי שאפי רבה מודה שאסור להפריש. והנה לפי מה שלמדנו מהתוס בדף ג וכן הנ"ל, בשלהי בחו"ל שם אין ההפרשה מעכבת והוא מכשירי אוכל נפש, אזי מכיוון שיכל להפריש מבעו"י נאסר עליו להפריש ביו"ט. אבל גבי הפרשת חלה בארץ ישראל, הרי זה מעכב את העיסה מלהיות ניתרת באכילה, לא"כ מדוע שלא תותר הפרשת החלה בא"י אפי כשיכל להפרישה מבעו"י? תודה רבה

לשואל שלום וברכה וייש"כ על עיונך! 1. לדעת רבה יש דין כללי שמלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט, ולצדו הורתה התורה בפירוש דין פרטי, שסעודת יו"ט לא תוכן בשבת. אי אפשר לעבור על האיסור המפורש הפרטי מכח ההיתר הכללי של אוכל נפש (שו"ת מגדנות אליהו ח"ג סי' ק; והביא דוגמה לזה מאיסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שלא שייך לומר בו "עשה דוחה לא תעשה", כי במקרה זה הורתה התורה בפירוש להיפך). וכך משמע מלשון פסקי הריא"ז (ביצה פ"א ה"א אות ג): "הותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב... ואף על פי שהותרה מלאכת אוכל נפש אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב, לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב לא תיאכל". מלבד זאת, יש אומרים שטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש הותר רק בצורך גדול ולא עבור ביצה (ים של שלמה, ביצה פ"ג סי' כא), או שהיתר מלאכת אוכל נפש הוא רק כאשר המאכל עצמו מותר ויש צורך בפעולות שונות כדי לעשותו, לרבות טלטול מוקצה, אבל כאשר המאכל עצמו מוקצה לא הותרו מלאכות להכנתו (ראה ערוך השולחן סי' תקט סעיף טז-יז). 2. לשאלתך השנייה, מצאתי שדן בזה ב'ברכת אברהם' (לרב ארלנגר, מהדורה תניינא עמ' לח), והסביר כך: גם לדעת תוס' בדף ג' ע"א שציינת המלאכות שהותרו הן מהלישה והלאה ולא קודם. הפרשת תרומות ומעשרות יכולה להיעשות קודם הלישה, כבר אחרי המירוח בגורן, ולכן נאסרה ביו"ט. וגזרו גם על הפרשת חלה, למרות שחיובה מתחיל רק אחרי הלישה, משום שהיא דומה להפרשת תרו"מ. וכך הסביר את לשון רש"י במקום (ט ע"א ד"ה אין מפריש ממנה): "דלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגל ביום טוב, אבל זו - היה לו להפריש מערב יום טוב, כתרומת דגן ופירות".