פניתי למספר רבנים בצה"ד והתשובות שקיבלתי היו לצערי בנויות מסברות קלושות ביותר. אתם טוענים שמצוות כיבוש הארץ בימינו היא עפ"י הרמב"ן בהשגות על מצות עשה ד’, בסוף מנין המצוות של הרמב``ן כשהוא מסכם איזה מצוות השמיט מחשבון הרמב``ם ואיזה מצוות הוסיף הוא לחשבון כותב הרמב``ן מפורשות וז``ל: ``ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית` (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י``י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות. וכן אמרו בגמרא ברכות (ג ב) ובסנהדרין (יו א) כשהיה דוד המלך מצוה לכו ופשטו ידיכם בגדוד ששואלין באורים ותומים. ומזה אמרו (יומא עא ב, עג ב, כלי המקדש פ``י הי``ב) אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו` הוא זה מלך וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו וכל העדה אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה דורית. ובשני שלשבועות (יו א) אמרו שתי בצעין היו בהר המשחה עליונה לא קדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות [רב: - ד.] כלשון הזה וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י``י. וזו היא באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות. ובראשון שלסנהדרין (יד א) כשהיו חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין שלשבעים ואחד אמרו וכל העדה אלו סנהדרין ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים ונשאר כן``.ע``כ. ואם כן, רואים אנו שלסברת הרמב"ן בענין מלך ומשוח מלחמה, ולעינן או"ת מסתפק. והיאך יאמרו רבני הצה"ד שהיום (כשאין מלך, משוח מלחמה ואו"ת) יש דין של כיבוש הארץ?

אף שהרמב"ן קובע שגם במלחמת מצווה - מצווה לשאול באורים ותומים, מכל מקום לא כתב אם זה מעכב. וממה שכתב במצוות ישוב הארץ שהיא בכל הזמנים, משמע שאין המלך, האורים ותומים והסנהדרין - מעכבים. ולכן בכל הדורות יש מצווה לכבוש את הארץ. מכל מקום צריך לדעת כי מצוות המלחמה כיום מבוססת על שתי מצוות, האחת - הצלת ישראל מיד צר, והשנייה ישוב הארץ. הראשונה היא הצלת ישראל מיד צר. ויש להקדים כי נצטוונו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים (ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להסתכן). קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטוונו להסתכן לצורך הצלת יחידים מישראל. שבעת הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות, אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה, אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, צריך היחיד להיות מוכן להיכנס למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על פי זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה". ( "הצבא כהלכה" פרק טו, לרב קופמן). כאשר המלחמה היא להצלת ישראל מיד צר, אין ספק שחובה לצאת למלחמה, מפני שזו הצלת נפשות. ואף אם נאמר שלרמב"ן שאלת האורים והתומים מעכבת, מכל מקום שום מצווה אינה פוטרת אותנו מהחיוב להציל נפשות. ולכן לכל היותר שאלת האורים והתומים יכולה לעכב את המצווה להכרית שבעה עמים ולכבוש את הארץ, אבל אינה יכולה לפטור אותנו מהצלת נפשות כלל ישראל. מכל מקום, כבר כתבתי שנראה מדברי הרמב"ן (הוספות למצוות עשה ד) שגם עתה יש מצווה לכבוש את הארץ. ומוסכם על דעת רוב הראשונים והאחרונים שמצוות ישוב הארץ קיימת בכל הזמנים, ומשמע שבכלל זה גם מצוות כיבוש הארץ. ועיין בספר "הצבא כהלכה" לרב קופמן עמודים ז-י. והרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ במצוותיו, וגם לא הזכיר שיש מצווה לכבוש את הארץ, אלא רק הזכיר כמצווה את המלחמה כנגד שבעה עמים ועמלק. אולם כתב בשו"ת דבר יהושע (ח"ב או"ח מח), שכל זה דווקא להוציא את הארץ מידי הגויים, אבל אחר שהיא בידינו, גם הרמב"ם מודה שצריך להלחם נגדם ולא לתת להם לכבוש אפילו חלק קטן מהארץ. שהרי לדעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) על כל האומות נאמר הלאו "לא ישבו בארצך", ואף לדעת הראב"ד איסור "לא תחנם" חל על כל האומות שלא קיבלו שבע מצוות בפני שלושה חברים מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י-יא). והרב רבינוביץ' בספרו "מלומדי מלחמה" סימן א, באר שהמלחמה על הצלת חלק מארץ ישראל כלולה במלחמת מצווה של "הצלת ישראל מיד צר". שכן פסק בהל' שבת (ב, כג), שיש להלחם אפילו בשבת כדי להציל אפילו תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. ולדבריו הדרך היחידה לפי הרמב"ם להחזיר את הריבונות הישראלית על הארץ היא בדרך של התיישבות הדרגתית ברשות הגוים, עד להשגת כינונה של מדינה, כפי שהיה בפועל.