בספר במדבר יא ה: בנ"י טוענים כלפי משה: "זכרנו את־הדגה אשר־נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת־החציר ואת־הבצלים ואת־השומים" ואח"כ מבקשים "נתנה ראש ונשובה מצרימה". כיצד עומד טיעון זה במבחן ההגיון? הרי כבר הנהגת מצרים איננה (טבעו בים סוף), מדינת מצרים לא בטוח שתהיה מעונינת לקבל חזרה את העם? עם ישראל מעבר לשומים ולאבטיחים עבד בפרך פיזית והיה במצב נפשי ורוחני נחות, ויתרה מכך טעם את הטעם הרוחני הגבוה? כיצד טענות אלה שאמורות לשכנע ולעמוד במבחן הסבירות וההיגיון נטענו מלכתחילה?

לשואל שלום וברכה! הבה נדייק. בפסוק "זכרנו את הדגה" וכו' (במדבר יא,ה) לא נאמרה תביעה לשוב למצרים. זוהי רק תלונה על טיב המזון במדבר בהשוואה למצרים. אמנם גם זו טענה תמוהה לכאורה, ועמד על כך רבי שמעון בר יוחאי (מופיע ב'ספרי זוטא' על פסוק זה): "אמר ר' שמעון: וכי יש בעיניך שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם? והלא כבר נאמר 'ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה יח). מה תבן לא היו נותנין להם חנם, אבל דגים יהו נותנין להם חנם?! אם כן מה אני מקיים 'חנם'? - חנם מן המצוות". ראה גם בגמ' ביומא עה ע"א, ועל דרך הפשט ראה ברמב"ן על פסוק זה. בכל אופן, בני ישראל לא אמרו ששווה לחזור למצרים בגלל האוכל. הרעיון לחזור למצרים, "נתנה ראש ונשובה מצרימה", נאמר אחרי חטא המרגלים, כאשר בני ישראל חשו שהם הולכים לאבדון במלחמה חסרת סיכוי מול עמי כנען. במדבר יד,ג-ד: "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". ובדומה לזה לפני קריעת ים סוף (שמות יד,יב): "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". זוהי העדפה שיש בה היגיון, כשאין ביטחון בה' שיביא אותם לארץ וינחילם אותה.