היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה

הגזרה הנוראה שנתרגשה עלינו בחורבן יישובי גוש קטיף גרמה לזעזוע שעבר לאורך כל חוט השדרה של העם. תהיות התעוררו ושאלות נשאלו לגבי התייחסותינו, החל מהיחס אל המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתינו", דרך היחס אל גופי ואנשי ציבור שסייעו לגרש יהודים מביתם, המשך באנשי התקשורת ושולחיהם שחלקם הגדול "רקד על הדם" וכלה בתלמידי חכמים ואנשים תורניים שהביעו דעות שאינן מתישבות בקנה עם אמונותינו.

בוודאי שיש לחזק את הציבור שלא יתייאש מהקשיים, הן הקשיים הלאומיים והן הקשיים הפרטיים של כל אחד ואחת. לכן ראוי לענות לכל חלק של השאלה בצורה מפורטת וממצה לאמיתה של תורה: שאלת השאלות היא היחס אל המדינה המתבטא באמירת "תפילה לשלום המדינה". שאלה נוספת היא היחס למנהלת ההתנתקות ואנשי התקשורת. יש לברר גם את היחס אל הציבור החילוני בכללו. אולם, הבירור היסודי והנוקב ביותר צריך להיעשות לגבי היחס לרבנים שטועים לדעתינו בדבר הלכה והשאלה האם בכלל יש לשמוע ולהשמיע את דעתם. מה ניתן (היה) לעשות למניעת הגירוש? דרכי התחזקות לאחר גירוש וייאוש.