לאחרונה הכרתי בחור דתי שטוען כי א. ככל שהדורות מתקדמים, כך נוספים להלכה עוד ועוד איסורים, וכל רב מוסיף איסור על קודמיו, אולם לא מתיר מה שהקודמים אסרו. ידוע לי שההלכה היא דבר דינאמי ומתחדש, אולם נראה שמתחדשים רק איסורים? ב. עוד הוא טוען, כי בעבר האדם היה היה קם בבוקר, מתפלל כמה דקות לבוראו והולך לעבוד בשדה. כעת, התפילה התארכה מאוד (כי עם הדורות נוספו עוד מזמורים ותפילות) ולהלכה נוספו איסורים, והדת הפכה להיות מעין משהו "כבד". האם בעצם זה שאנו מוסיפים לנו עוד איסורים והגבלות אנו לא רק מרחיקים יותר את הציבור החילוני מאיתנו ורק מקשים על עצמינו יותר?

א. ככלל, אנחנו לא מוסיפים איסורים. גם פוסקים הדנים בנושאים שונים משתמשים פעמים רבות בטיעון זה, שאין אנחנו רשאים להוסיף גזרות והגבלות שלא מופיעות בגמרא. כיום, כל פסיקה שנראית כחידוש איסור נובעת מהתחדשות המציאות, ומאחוריה עומדת השאלה האם חז"ל בסייגם התכוונו גם למציאות זו. ובזה מכריעים על-פי דברי חז"ל, כללי הפסיקה ודימוי מקרה למקרה. ב. פעם אדם יכל לקום בבוקר ולהסתפק בתפילה קצרה היוצאת מליבו, משום שהאנשים היו במדריגה גבוהה, וידעו כיצד להתפלל ומה לכוון ולומר. כיום, האנשים הרבה יותר גשמיים, ואנחנו זקוקים להרבה הכוונה והקדמות עד שאנחנו מגיעים לרמה וליחס הנכון לתפילה.