שאל את הרב

שירים וריקודים בתפילות ראש השנה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח מרחשון תשס"ב
שאלה
כיצד צריכה להיות ההרגשה והאוירה בתפילות ראש השנה ומה דעת הרב על הריקודים והשירה בזמן התפילה?
תשובה
המשנה אומרת, "שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים וכחמשה עשר באב, שבהן בנות ישראל חולות בכרמים". יש מקום לתהות על מסיבת השידוכין הנערכת בצהרי היום הקדוש ביותר בשנה, וכי זו הדרך שבחורים ילכו לארוע כזה במקום לעמוד ולהתחנן על נפשם בבית הכנסת? אך התשובה לכך היא ברורה. כאשר חיים במציאות שעליה דברה המשנה, מציאות של חיים עצמאיים בארץ ישראל, של חיים טובים ומאושרים, המבט על יום-הכיפורים הוא מבט שונה. מבט שרואה ביום הזה יום טוב, יום של שמחה, מתוך הכרה שכמו שבשנה הקודמת הקב"ה סלח לעמו, ולשון הזהורית שינתה צבעה, כך גם בשנה זו ימחלו עוונות ישראל ותהיה שנה טובה ומוצלחת. אולם, מיום שיצאנו בגולה, ונתרבו הצרות, ויום אחד מר ממשנהו, ואין אדם יודע מנוח, ש"בערב אומר מי יתן בוקר ובבוקר אומר מי ייתן ערב", הרי שבהגיע הימים הנוראים, חיל ורעדה אוחזתו, המחשבה אילו גזרות רעות וקשות יגזרו חלילה מטרידה, והימים הללו מקבלים צביון של אימה וחשש מפני הבאות, מתוך תחושה המלוה בזכרון הארועים מהשנים הקודמות. אין ספק שהאוירה הכללית של חיי האומה, משפיעה על אופיים של ראש השנה ויום-הכיפורים. בדורנו, אנו נמצאים במצב ביניים. מחד, עדיין בית המקדש לא עומד על מכונו והמצב הרוחני של העם אינו בשיאו, אולם מאידך, בודאי שאין להשוות בשום מובן את מצבנו לזה שהיה מנת חלקנו בגלות. החיים החומריים והרוחניים בארץ ישראל, "ארץ ה'", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה", הם שונים בתכלית השינוי. לפני מלחמת ששת הימים היתה אוירה מתוחה מאד, ולא ידעו מה ילד יום. שאלתי את אמי ז"ל, אם גם בחוץ לארץ לפני מלחמות היתה את אותה ההרגשה, והיא הסתכלה עלי ואמרה: "מה אתה משוה לחוץ לארץ, שם היה אחרת לגמרי, פה אנחנו עם בפני עצמנו, שם היינו בתוך הגויים". היא ממש לא הבינה איך אפשר להשוות, את המצב של מדינה יהודית, ליהודים ששבויים ביד הגויים. אנו ילידי הארץ חיים בתקופה חדשה, איננו יודעים גלות מהי, ולא מכירים את ההרגשה שלותה את היהודים במשך דורות. המציאות של עם ישראל השתנתה לחלוטין, עלתה למדרגה אחרת, למצב שבו אנו חוזרים להרגיש את האוירה השמחה, של ראש השנה ויום-הכיפורים. מובן שלא מדובר בשמחה של הוללות, כי אם בשמחה של התרוממות, שמחה של קדושה. גישה זו באה לידי ביטוי גם בתפילה, שמקבלת צביון של שמחה, שירה ושבח, לא רק בכיה ותחנונים. גם ריקודים בתפילה הם חלק מאותה אוירת שמחה, אלא שצריך להקפיד ששליח הציבור ישאר מחוץ למעגל. ולכן סדר הריקוד צריך להיות כזה שבו עושים מעגל ריקודים ליד השליח ציבור, ורוקדים עם הפנים כלפי ארון הקודש. שליח ציבור צריך להזהר שלא לחזור על שם שמיים בתפילתו. היו חזנים שנהגו בדרך חזנותם לחזור על שם שמים, היו רבנים שמאד התנגדו לנוהג זה, ולעומתם היו רבנים שהתירו. ולכן אם יש בחזרה זו בכדי לעורר את הציבור, ניתן לחזור, ללא הזכרת שם שמיים. קהל המתפללים בודאי שיכול לחזור על מילים תוך כדי השירה, ואין בכך בעיה או עיכוב לתפילה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il