הרמב"ם, בקדושה, הלכות שחיטה פרק י"א סעיף י"ג אומר: "וכל אלו שמנו ואמרו שהם טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך", קשה לי להבין זאת. הלוא בימינו קבלה הרבנות הראשית את קביעת המוות המוחי כמוות גם על פי ההלכה. אז אם בדיני נפשות אדם ההלכה "צומחת" יחד עם הידע הרפואי, אז איך זה שהרמב"ם "חוסם" את קביעת הטריפה מפני חידושי הרפואה?

קשה לי להאריך, אבל אתה משווה דינים שונים בתכלית, קביעת רגע המוות מבוססת על דברי חז"ל שתלו את החיים בנשימה, וגם הרופאים כיום מסכימים כי מי שמוחו מת אינו יכול לחזור לחיים. ודווקא דברי המחמירים שסוברים שצריך להתחשב גם בלב, שכל זמן שהוא פועם האדם נחשב חי, למרות שמוחו מת ואינו יכול לנשום, אינם מבססים דברים על חז"ל, אלא על הסברה. ועיין על כך בספרי פניני הלכה חלק ג', הלכות השתלת איברים. לעומת זאת דיני טרפה מבוססים על דברי חז"ל.