עד כמה האדם אחראי על גורלו ? אני זוכר מעשיה שספרו לי כשהייתי ילד, על מידת הביטחון בה’. על אדם ששמע בבית הכנסת/המדרש בשעת הדרשה שאם אדם יבטח שה’ לגבי הפרנסה, הוא לא יצטרך לעבוד, אלא ה’ יתן לו את פרנסתו. והאדם הפסיק לעבוד בכלל והחל ללמוד תורה כל היום. והכסף שלו החל להגמר, ואז הוא התחיל למכור את הרכוש שלו כדי לפרנס את עצמו ואת בני ביתו. עד כמה שזכור לי אפילו בני משפחתו לחצו עליו שילך לעבוד, אך הוא עמד בשלו ובטח בה’ באמונה שלמה. בסופו של דבר, הוא נאלץ למכור את כל הדברים שהיו לו, עד שהוא מכר את החמור שלו, שזה היה הדבר האחרון שעוד נותר לו. את החמור שלו הוא מכר לגוי. הגוי הזה מצא מטמון, ותוך כדי שהוא מעמיס על העגלה שאליה רתום החמור את המטמון, הוא נפל ומת. החמור שהיה רגיל לבעליו הקודם (היהודי), החל לצעוד לכיון ביתו של היהודי. ואותו היהודי קבל את המטמון. ואני בטוח שישנם עוד ועוד סיפורי מעשיות כאלה במקורות שלנו. יוצא מכאן שלכאורה יש לאדם מידה לא מבוטלת של שליטה על המציאות שלו, על הגורל שלו. השאלה שלי, האם זה נכון, ואם כן איך אפשר לרתום את כח המחשבה לחיי היום יום שלנו?

נושא זה הינו נושא רחב. כנראה שיש בשאלה זו מחלוקת בין גדולי ישראל. יש שסברו שאין כלל קשר בין חובת ההשתדלות לחובת הביטחון. כך נראה מדברי הרמב"ם שסבר שגם בעל בטחון בה' צריך ללכת אל הרופא. וכך כתב מפורש בספר עקידת יצחק. ואילו יש שסברו שמידת ההשתדלות תלויה במידת הבטחון. ככל שאדם הוא בעל ביטחון גדול יותר כך יכול לצמצם את השתדלותו באופן טבעי. כך נראה בשיטת הרמב"ן שכתב שאדם שהוא בוטח בה' יכול להימנע מללכת אל הרופא. התורה רק התירה להשתדל לרפואתו. אולם יש עדיפות לבטוח בה'. מפורסמת דעתו של בעל החזון איש שכתב בספרו אמונה ובטחון שזו טעות מושרשת לחשוב שמי שבוטח בה' יכול למעט מחובת השתדלותו משום שאין מציאות הביטחון מבטיחה דבר בנוגע למימוש הדבר שאתה חפץ שיתקיים. מידת הביטחון לדעתו היא האמונה בהשגחה פרטית ובביטחון בכך שה' יעשה את הטוב ביותר לנו. הברכי יוסף כותב שהלכה למעשה יש חובת השתדלות בדרכי הטבע. אולם יש אחרונים שבכל אופן סוברים שלמרות שיש באופן בסיסי חובת השתדלות יש אפשרות והיא מידה מעולה למעט מחובת ההשתדלות. כך נראית דעתו של מרן החפץ חיים שאומר שבכדי לקיים מצווה ניתן לבטוח במידה מסויימת על הסיעתא דשמיא. אולם יש להלביש הכל בדרך טיבעית.