שאל את הרב

  • הלכה
  • שאלות כלליות

הפרעת חרדה כפייתית והשלכותיה

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

ח שבט תשס"ו
שאלה
בהמשך לתשובתך המאירה סביב הנושאים והלבטים האישיים הנובעים מתסמונת OCD אשר אני סובל ממנה, ברצוני לשאול את כבודו הפעם באופן יותר כללי על סמך נסיונו והשפעתו הציבורית. העובדה שבמקביל לטיפול בבעיה ניסיתי ככל יכולתי לנהל חיים דתיים לאומיים נורמטיביים הציבה בפני מספר שאלות מהותיות המטרידות אותי באופן מתמיד ברקע ההתנהלות היומיומית. בישיבה התיכונית שבה למדתי איבחנו את הבעיה ברובד הפרפקציוניסטי שלה והחברתי שלה כך שהטיפול בה נעשה באמצעות הארכת זמן בבחינות הבגרות מחד ובשיחות הבאות לשים בפרופורציה את החשיבות וההישגיות הלימודיים ביחס לעצם החיים. לעניות דעתי חוסר העקביות שבגישה זו מגלה על חוסר יסודיות בטיפול פדגוגי בתסמונות נפשיות רציונליות, מעין כיבוי שרפות לטווח קצר שרק העצים אצלי את תמונת הקשיים ביחס לאתגרים יותר מורכבים בעתיד והצורך להשלים עימן ללא תמיכה מערכתית כך שהפנמתי באופן איטי אך ברור את חוסר נגישותי לאתגרים השכלתיים וממילא את נחיתותי החברתית כתוצאה מכך. המצב אף החמיר לעניות דעתי כאשר ניסיתי לתקוע יתדות בעולם הישיבות שם לא מצאתי אפשרות לתעל את האנרגיות החיוביות והשאיפות הטהורות שנתהוו כתוצאה מהייסורים שהיו נחלתי בחיי היומיום לתוך מסגרת לימודים עקבית. מבחינה חברתית דווקא ולא הממסדית-מערכתית (עובדה שהתבטאה הן בפורום הישיבתי והן בפורום המשפחתי במקביל) הפנמתי את התובנה הסמויה כי יכולתי להשתלב בעולמה של תורה בציבור הדתי-לאומי הינה נגזרת של הישגים לימודיים נורמטיביים כאלו המחייבים מעקב אחר הספקים לימודיים, עובדה המייצרת לחצים סמויים וגלויים המהווים בעצמם גורם משבש ביחס ללימודים בכלל ולהישגים הלימודיים בפרט. יותר מזה, בתודעתי נצרבה התובנה האישית כי גם בעולם השידוכים אצטרך להוכיח ניסיון והישגים לימודיים (רבנות, דיינות, התמדה, כתיבת מאמרים, כושר הסברה או לכל הפחות שאיפות לכל אלו) על-מנת לזכות בבחורה השואפת לקבל על עצמה עול תורה ולאפשר לבעלה,להתמסר ללימוד התורה. כלומר דווקא הרצון והנטיה הטבעית להמשיך בלימוד התורה חייבו אותו לחשוב במקביל על הכלים והתארים שבהם אני רוצה ליצוק את תוכן לימודי על מנת להצדיק כביכול את היותי מחובשי ספסלי בית- המדרש שאינו מתפרנס מיגיע כפיו האקדמי. גם המושג יגיע כפיים אקדמי אינו נכתב כאן באופן שרירותי אלא מתוך הפנמה אישית שתחושת השליחות הדתית-לאומית והאידיאל בשילוב תורה ועבודה תובע כי ההשכלה בתחום התואר האקדמי תמוצה ככל שרק ניתן והמושג לימודי תעודה גם אם מהווה אצלי מיצוי (ולא סחיטה) נורמטיבי של היכולת (בעקבות נגזרות של OCD כמו חרדת בחינות, קשיי ריכוז ולחצים תפקודיים שונים) אינו נחשב למציאות קבילה הן מבחינה מוסדית והן מבחינה חברתית של שילוב בריא ואיכותי של תורה ועבודה כאידיאל ולא רק כמענה לצורכי פרנסה אישיים. פה המקום גם לציין כי תחושה דומה פקדה אותי ביחס לשירותי הצבאי. בתחום זה הרגשתי נחיתות לא רק בשל היעדר פרופיל קרבי אלא גם בשל נשיאת סעיף נפשי שהיקשה לא רק בהתאמת המסגרת הצבאית אלא גם ביכולת ההשתלבות ברמה היומיומית כמו גם אפשרות ההתקדמות לטווח ארוך יותר, מה שהוסיף על הדימוי החברתי הנמוך כפי שהשתקף מבעד לעיני, באופן אישי. כמובן שכל התיאור שתיאתי נע על ציר הזמן במקביל להתמודדות כלל לא פשוטה מבחינה בריאותית עם בעיית ה-OCD המהווה לעניות דעתי פוטנציאל לשיתוק תפקודי ברמות שונות כך שמעבר להתמודדות הקוגנטיבית-התנהגותית חויבתי במקביל להתמודד עם ההשלכות הריגשיות -חברתיות הנובעות מתסמונת זו. אבחנתי העיקרית לעניות דעתי ואשר עברה כחוט השני בקשר האישי שלי כלפי מוסדות הלימוד שבהן למדתי (ישיבת תיכונית, ישיבות גבוהות-הסדר) ובקבוצת האוכלוסיה שבה גדלתי הינה נכונות רבה לסייע אך חוסר יכולת בהיעדר כלים מערכתיים נכונים ורגישויות חברתיות מתאימות. שאלתי: כמתמודד עדיין בשלבי שיקום שונים ביחס לתסמונת ה- OCD האם עלי לפתח ציפיות להשתלבות חברתית נורמלית בציבור ולכן למצות כל טיפול לשם כך תוך המתנה בסבלנות למציאות יותר משובחת? בעצם, שאלתי היא, האם לדחות את האתגרים השונים העומדים על הפרק, בעיקר השכלה אקדמית- כללית ושידוכין על- מנת לתת סיכוי להשתדרג לחיים יותר נורמטיביים בס"ד או שמפאת גילי, 27 עלי לנסות להתאים מימוש אתגרים אלו לנתונים העכשויים תוך נכונות להיאלץ להתפשר ביחס לשאר החברה. כמו-כן על- מנת לעודדני ולראות תמונת מצב יותר כוללת מתוך נסיונו הציבורי של הרב הייתי שמח אם הרב היה מעלה כאן את התרשמותו האישית ביחס לתופעות שתיארתי בסקירת המצב שחוויתי בתחילת דברי כאן, והאם הרב או מי מהמגיבים מכירים מוסדות או אנשים מקרב הציומות הדתית המתמודדים עם הבעיות האישיות והחברתיות שהעליתי, הכל מחוויותי האישיות. יש לציין שאני סובל מתסמונת ה-OCD זה 12 שנים לערך,כלומר מירב שנותי הבוגרות מה שמעצים את הצד החוויתי שבניסיוני האישי. חשוב להוסיף לכל כי תסמונת ה-OCD כמו כל תסמונות החרדה למיניהן אינן פוגעות כלל, למיטב ידיעתי, בכושר השיפוט הרציונלי של המציאות ואולי בשל כל רק גורמות להגברת התיסכול עקב הרגשת חוסר האונים למול המגבלות הבריאותיות והתיפקודיות המקשות על מימוש הפוטנציאל האישי הגלום בחולה. לי ידוע על אירגון שידוכים לבעלי מוגבלויות נפשיות בשם "למה לא?" הנתמך על- ידי תלמידי חכמים והמסייע במגוון הבעיות הנפשיות. טלפון: 02-6446908 בסוף דברי הריני רוצה להדגיש בצורה הברורה ביותר כי אין בדברי שום ביקורת או תלונה כלפי איזה מוסד כלשהו, גוף אירגוני, אדם פרטי או קבוצת אוכלוסיה כלשהי ובוודאי שלא כנגד כלל הציבור הדתי-לאומי שופע הזכויות ברוח ובחומר בתוך כלל ישראל. כל מטרתי הייתה להעלות רשמים אישיים של שנות סבל על מנת להיבנות מנסיוני האישי הן במובן הציבורי והן במובן הפרטי.
תשובה
אני שוב מלא פליאה על היכולת שלך להתבטא בצורה כל כך מפורטת וברורה ועל הפתיחות שאתה ניחן בה. לעיקר שאלתך עניתי בפעם שעברה. לדעתי יש גבול לנסיונות החוזרים ונשנים לשנות דברים בצורה קיצונית. אין טעם לנסות לעשות אותו דבר שבעבר לא שינה את המצב. במידה ויש עימך דרך חדשה יש מקום להתעכב בהכרעות מהותיות כגון בנושא השידוכין והלימודים. אולם אם אין סיבה מוגדרת שתוכל לתות בה פריצת דרך אני מציע לך להתחיל לקבל את האישיות שלך עם הנתונים שיש בך. יתכן שעצם ההחלטה הזו יתן לך קפיצה גדולה ושינוי גדול וזה יהיה בחינה של הגאולה שבאה בהיסח הדעת. אולם זאת אי אפשר להבטיח. גם אם אתה מכריע לקבל את עצמך עם הנתונים שיש בך אין כוונתי שאתה תשאר תקוע באותו מקום עד לאחר מאה ועשרים. כוונתי היא שיש תקופת חיים בה האדם עושה מאמץ מיוחד של התכוננות לקראת חיים שאין בהם קפיצות. אולם יש מצבים שבו אנו הולכים לתהליך של התקדמות מאד מדורגת ומדודה. כאן אדם לוקח אישה כפי מה שמתאים בעת הזאת. במיוחד במצב שלך אתה צריך להשתדל לקחת אישה שעיקר סגולתה היא לא מה שהיא ברגע זה כישרונית וכ' אלא בעיקר אישה עם רצון טוב יכולת קבלת האחר ורצון להתקדם ביחד. לא ידוע לי על גורם יעוצי מסויים. אני מפנה אותך לר' משה ברלינר טל' 026258325. הוא יעזור לך או יפנה אותך לגורם מתאים. בהצלחה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il