אני בת 43, אמא ל-4 ילדים (שניים עדיין בבית - בן 15 ובת 11). במשך השנה שעברה הקפדתי להקדיש יום בשבוע למאבק נגד ההתנתקות, ובקיץ עזבתי את המשפחתי ואת מקום העבודה למשך חודש לצורך זה. דמיינתי לעצמי את מאות האלפים שינועו דרומה ופשוט ימלאו את כל הכבישים עד שלא ניתן יהיה לבצע את הגירוש. כמובן שזה לא מה שקרה. חוץ מייאוש על כשלון המאבק ההוא, אני מיואשת מהמשך החרבן שצפוי ביו"ש החל מפינוי שכונת שלהבת בחברון. כיום אני תוהה איך עלי לפעול ומה אני יכולה לעשות למען ארץ ישראל? נראה לי שנגמר הזמן של הפגנות ההמונים וגם עם עשרות אלפים יאספו בעמונה (כפי שכתוב בפרסומים שלהם) זה לא יעזור כלום. למרות גילי, אני בכושר טוב, אני חזקה, יכולה להסתדר בלינה בשטח, ולא מאד פוחדת מאלימות השוטרים (אולי כדאי שאפחד יותר). מצד שני, לכל פעילות כזאת אני יוצאת לבד, כיוון שבעלי לא מסכים לפעילות הפוליטית שלי, וכך גם הילדים שלי. השאלה אם עלי להגיע למקומות שעומדים לפנות, או שממילא זה לא יעזור? ואם לא, מה עוד כדאי לעשות? אני לא מסוגלת לשבת בבית ולא לעשות כלום בזמן שמתרחש אסון כזה!

מסירותך למען ארץ ישראל ראויה לשבח. אין כל ספק שכל התנדבות כזו מוסיפה עוד זכויות ומקרבת את הגאולה, וגם אם אין תוצאות מידיות אנו בטוחים שאף פעולה אינה לחינם אלא מצטרפת לחשבון גדול שעוד יתגלה. אך נראה לי שצריך לשמור על איזון נכון ולא לפגוע בחיי המשפחה יתר על המידה. לשאלה האם להגיע למקומות שבסכנה של פינוי. אין חובה להיות בכל מקום יש לעשות זאת במינון נכון בהתחשבות עם המשפחה. מכל המאבקים הללו אנו מתחשלים ומעמיקים את הקשר לארצינו הקדושה. וכל מצוה שמסרו ישראל את נפשם עליה נתקיימה בידם. צורת המאבק על א"י ברכת הגומל למפוני עמונה