בעת לימוד עם בנות מדרשה הגענו לנושא המפגש בין ישעיהו וחזקיהו. קראנו את דברי הב"ח המביא את הנוסח של העין יעקב שעל פיו נולדו לבסוף לחזקיהו ולבית ישעיהו שני הבנים מנשה ורבשקה, וכששמע חזקיהו את "תוכניותיהם" על ראשו "חבטינהו לארעא - מנשה חיה רבשקה מית". ובכן נשאלתי לענין התיחסויותיהם של חכמים או גדולי ישראל לאורך הדורות, לגבי אב ההורג את בניו הקטנים בדרך לתלמוד תורה עקב דיבור של ילד? עניתי בכמה מיני וכיווני תשובות אך חשובה לי דעתו הרחבה והמעמיקה של הרב.

שלום יחזקאל. מרן רה"י ביקש מחתנו, הרב שמעון קליין, לענות על השאלה בעניין בניו של חזקיה מלך יהודה. הרב קליין ענה ורה"י עבר על התשובה. בברכה, www.yeshiva.org.il השאלה ביחס לאופן יישומו של הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי י"ג, כד) היא שאלה חשובה, אשר נוגעת למקומה של מידת היראה בחינוך הילדים. ברור לגמרי שהמציאות אותה תיארת שבה "אב הורג את בניו הקטנים בדרך לתלמוד תורה עקב דיבורו של הילד" אינה חלק מיישומו של פסוק זה, ולמותר לציין עד כמה מצב זה הוא טעות וקלקול מכל צד שהוא. ביחס למדרש: המדרש נמצא בעין יעקב על פרק ראשון במסכת ברכות פסקה נ"א – כדאי לראותו במקור. לפני שאתייחס לתוכנו של המדרש אעיר דבר בדרך לימודם של מדרשי חז"ל. חז"ל במדרשים מביעים רעיונות עמוקים בלבוש של סיפורים. בהרבה מקרים הסיפור אינו סיפור על מעשה שהיה, אלא ביטוי לרעיון רוחני, ולכן לא נכון ללמוד באופן פשוט הנהגות מעשיות מפרטי ההנהגות שבמדרש. ביחס לתוכנו: המדרש מתאר את הצעתו של חזקיהו המלך לישעיהו הנביא כי יתן לו את בתו לאשה, ונראה שביקש בכך להציל את המלכות. על פי המדרש שני בנים נולדו מזיווגו של חזקיהו בישעיהו: מנשה ורבשקה. נראה שבאו חכמים לומר שלא הועילה המחשבה לשדך את הנביא אל המלך, והביטוי לכך הוא בעובדה ששני הבנים שנולדו הם אשר זירזו את חורבן הממלכה. מנשה בחטאותיו – מבפנים, ורבשקה הוא שר צבאו של סנחריב מלך אשר – מבחוץ (אין סיבה לתלות בדעת חכמים הבנה שעל פיה שר הצבא האשורי הוא בנו של מלך ישראל). המדרש מתאר את חזקיהו אשר לוקח את שניהם על כתפיו לבית המדרש, אך הם מזלזלים בו ואוחזים בקלקולם. תגובתו – חובט אותם בקרקע. התוצאה - רבשקה מת ומנשה נשאר בחיים. כפי שאמרתי מדובר כאן על רעיון בלבוש של מעשה, ואין מקום לדיון הלכתי ביחס לחבטה זו. החבטה היא ביטוי למידה של תוקף ביחס לשני הבנים המקולקלים, ונראה לומר שבאו חכמים לומר שמנשה על אף קלקוליו יש לו לבסוף תקומה, ואילו לרבשקה אין תקומה (בדומה לכך מבאר הרב קוק בעין אי"ה (ברכות דף י') חלק זה במדרש (כדאי לראותו שם בהרחבה).