מה צריכה להיות המטרה שלי בעבודת ה’, הרי כתוב "לא מאהבת גן עדן, ולא מפחד גיהנום", כלומר שצריך לעבוד את ה’ לא מתוך זה שאני רוצה להגיע לגן עדן. חוץ מזה גם אומרים שכשאני עובדת את ה’ אני צריכה לשים לב שאני לא עובדת את "העולם הרגשי שלי", כלומר, את הרצון שלי להתקרב אליו, להרגיש קרובה, או את הרצון של הנשמה שלי להתקרב אליו. אז לפי מה שאני יודעת (אם אני לא טועה בכל מה שאמרתי..), צריך לעבוד את ה’ כדי לקיים את רצונו. פשוט כי זה מה שהוא רוצה. אז איך מגיעים לרמה כזאת, איזה עבודה אני צריכה לעשות כדי באמת לקיים מצוות ולעשות את רצונו פשוט בגלל שככה הוא רוצה?

איך זוכים לעבוד את השם לשם שמיים? מה בכלל אמור לקרות כשאדם רוצה לעבוד את השם באמת? על שאלה זו מדבר רבי נחמן מברסלב בהרחבה ב"ליקוטי מוהר"ן" (תורה מ"ח בחלק ב') ואלו הם דבריו: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך - שמראין לו התרחקות. ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס בעבודת השם. ובאמת - כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו. ונידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד. על כן נידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות"... (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח). בתורה זו חושף רבי נחמן בפנינו רבים מנכליו של היצר הרע, ומספר לנו מה עתידים לעבור כל החפצים להיכנס בעבודת ה'. מידע זה כה חשוב הוא ורב ערך עד כי נידמה שבהעדרו יקטן לאין שיעור הסיכוי להתקדשות אמיתית. "כשאדם נכנס בעבודת השם". עבודה מלשון עיבוד ושינוי מהות. למה הדבר דומה? לספר תורה, שהוא אחד מן החפצים הקדושים ביותר לעם ישראל. רק הקריאה מתוך ספר תורה כשר נחשבת כקיום מצות הקריאה שתיקן משה רבינו לישראל. אם חלילה נופל ספר תורה לארץ, חייבים כל הנוכחים לצום, ואפילו אם אדם רק חולם על נזק שאירע לספר תורה, סימן רע הוא לו. ספר התורה הקדוש לא "נולד" בקדושה. תחילה היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. התקדשות החומר העבה והגס הזה עלתה במאמצים רבים. ניקוי יסודי, ניפוץ, שריפה בסיד, גירוד וכבישה, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. כל הפעולות האלה, מתחילת הניקוי עד השלמת הכתיבה צריכות להעשות מתוך כוונה ומחשבה קדושה לשם ספר תורה. רק לאחר שהוטבעו בחומר פעולות, מחשבות וכוונות קדושות, מתרומם העור משיפלותו והופך לקלף, לספר, לתורה. רבי נחמן מדמה את עבודת האדם לעיבוד עור בהמה: "אמר, שצריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו" (חיי מוהר"ן רל"ד). סוף סוף, אין עורנו או בשרנו שונה במהותו מעור ובשר של בהמה. את חומר הגוף הגשמי ואת כל החומרים הפנימיים הנילוים אליו, מידות, תכונות, ונטיות, עלינו לקחת, לעצב ולעבד, עד שיהפכו לספר תורה ממש. תכליתנו בעולם לעבור זיכוך והיטהרות יסודיים, עד שתיכתב עלינו התורה ויחקק בנו אורה, ועמל חיים זה ראוי לו שיעשה לשם שמיים. זהו פירוש המושג "עבודת ה'". "אדם הניכנס לעבודת ה'", לפי רבי נחמן, הוא אדם המגיע להבנה, שתכלית לימוד התורה וקיום מצוותיה הוא שינוי ועיבוד מהותו, ומנסה ליישם הבנה זו. גם את הגוף, גם את מידות הנפש, את הכל ניתן וצריך לשנות ולעצב מחדש. בעולם של עבודת השם אין מקום להשקפות כמו: "מה לעשות, איני יכול להשתנות", "יש לי אופי כזה, כך נולדתי" וכו'. אופי, תכונות מולדות וכדומה הם רק חומרים שקיבלנו. אין אנו כפויים לעזוב את העולם באותו מצב שבאנו אליו. להיפך. את הכל אפשר לשנות לטובה, את הכל צריך להפוך לקדושה. מי שמבין זאת, מי ששואף לכך, מציב רגליו בשעריה של עבודת ה'. ומי שאינו חפץ להיכנס בשער הזה, אפילו ילמד תורה ויקיים מצוותיה, עדיין רחוק מעבודת ה'. "כי יש בני אדם שישנים את ימיהם", כותב רבי נחמן, "ואף שנידמה להעולם שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה, אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס' סעיף ו'). מי שנכנס בעבודת ה', ניכנס לעולם אחר, אלא שבניגוד לציפיותיו, הכניסה לעולם זה גורמת לאדם תחושת אי צדק, בלבול וריחוק. "אזי הדרך"... זוהי הדרך ואין אחרת. זהו החוק האלוקי שגזרה חכמת ה' על המתדפקים על שעריו. "שמראין לו התרחקות, ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחים אותו כלל ליכנס לעבודת ה'". המדובר כאן בפירוש על עולם של תחושות, לא על מציאות. " נ י ד מ ה לו שמרחיקין". מאחר שתחושות משפיעות עלינו מאוד ועל פיהן אנו נוטים ביותר לפרש את המציאות, בא רבי נחמן ומורה: אל תתפעל מתחושותיך. אין הן אלא מיקסם שווא, מבחן ונסיון. המשך הלאה, תחושותיך הרעות בשקר יסודן. וכנגד עוצמת התחושות ורוב התפעלותינו מהן קורא רבי נחמן: " ו צ ר י ך ה ת ח ז ק ו ת ג ד ו ל מ א ד מ א ד ל ב ל י ל י פ ו ל ב ד ע ת ו , חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות ה', ועדיין הוא רחוק מאוד ולא התחיל לכנוס כלל בשערי הקדושה". מדובר כאן על אדם שמשתדל בכנות להתקרב אל ה', לומד, מתפלל, מבקש סיוע. אולם תחושתו היא שהכל לריק. עבודתו אינה נושאת פרי. לא זו בלבד שלא השתנה לטובה, לעיתים הוא עשוי לחוש גרוע ופחות מבתחילה. "כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים", ..."הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". מה פשר הנהגה אלוקית זו, ומהם טעמיה? "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" אומר הנביא בשם ה'. וכן אומר דוד המלך: "בים דרכך, ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהילים ע"ז כ'). יומרה גדולה היא לנסות ולהבין דרכי ה', אולם מעט מזעיר, כמציץ מן החלונות, גילו לנו את סודו צדיקיו ועושי רצונו. עיקר אפשרותו של האדם לבחירה חופשית, מבאר רבי נחמן, תלויה בכך שלא ידע ולא יחוש היכן הוא עומד מבחינה רוחנית ומהם פירות מעשיו ("עלים לתרופה" מכתב רנ"ג). שכן אם יחוש ולו פעם אחת מה פועלת מצוה אחת שעשה בכל העולמות ואיזה שפע וטובה מזומנים לו בעבורה, בוודאי יבלה כל ימיו רק בעשיית טוב, ויאבד את כח בחירתו ברע. והוא הדין אם יכיר בחומרת מעשיו הרעים, בוודאי ירתע מן העבירה כמו מאש מכלה ויבחר רק בטוב כל ימיו. על כן טבע האלוקים חוק בנפש, שכל עוד נמצא האדם בעולם הזה, לא יחוש בודאות בתוצאות מעשיו. זאת על מנת שבחירתו בין טוב לרע תמשיך להיות שקולה והוגנת, ויוסיף ויבחר בטוב מתוך בחירה חופשית ולא מחוסר ברירה. תוצאות - רואים רק בסוף. רק כשניפטר האדם מעולם החומר, ועובר לעולם שכולו טוב, עולם שאין בו עירוב בין טוב לבין רע ואין בו בחירה, הוא רואה מה פעל באמת. כמאמר דוד המלך בתהילים: "למוות תוצאות" (תהילים ס"ח כ"א). הכניסה לעבודת ה', היא, כאמור, תחילתו של נקיון רוחני גדול. כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקוי שהליכלוך יתגלה. במציאות הולך הבית ומתנקה, אולם למראית עין הוא הולך ומתלכלך. הוא הדין גם בנקיון רוחני. כשאדם חפץ באמת להשתנות לטובה ולנקות את נפשו ממומיה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים. לא שלא היו שם קודם, רק שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם - הם מתגלים ביתר שאת. אין זה מעיד, כפי שנידמה, שהמצב מחמיר והולך. להיפך, הוא משתפר. אולם תחושת הלב השלילית שגורם מראהו של הליכלוך עוצמתית ומתעתעת, מחלישה ומסוכנת. משל בענין זה כותב רבינו (שיחות הר"ן ע"ט): "מה שכשהאדם מתחיל לכנוס בעבודת ה' ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הירהורים ובילבולים גדולים, זה כמו למשל כלי מים, שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך, כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל, אזי מתבלבל המים ומעלה הרתיחה כל הפסולת שהיה במים ועולה כל הפסולת למעלה. ...כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם לכנוס בעבודת ה' אזי הטוב והרע מעורבין בו ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל כי הם מעורבים יחד לגמרי הרע עם הטוב. אך אחר כך, כשמתחיל לכנוס בעבודת ה' ומתקרב לצדיק האמת אזי מתחיל להזדכך ולהתברר ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה". ובאמת, מלמד רבינו, "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". תחושה מטעה זו של התרחקות ודחיה מן הקדושה לא רק שאיננה משקפת את המציאות כהוויתה, אלא היא גם ההיפך הגמור ממנה. " כ ל ההתרחקות הוא רק כ ו ל ו התקרבות". הכיצד? נניח שפני הדברים היו כרצוננו. בתפילה אחת מייד היינו חשים קירבת ה' מופלאה והתרוממות רוח עילאית. במעשה טוב אחד מיד היינו חשים בשינוי כל מציאותינו לטובה. מה שהיה קורה אז, ללא צל צילו של ספק, היה דבר איום. היינו מתרחקים מ י ד מן הקדושה מרחק עצום, משום שלא היינו יכולים להימלט מהרגשת גאווה וזחיחות דעת. מיד היו הופכים בעינינו כל בני האדם לקטנים ועלובים, שהרי לא הגיעו למדרגתנו. מיד היינו מדמים בנפשנו כי אנשים מיוחדים ומעולים הננו, שהרי כה מהר הגענו למטרתנו, אין זאת כי אם מגדולי הצדיקים אנו... כך הייתה הופכת ההתקרבות לתכלית ההתרחקות. על מנת להצילנו ממכשול בלתי נמנע זה, מונע מאיתנו ה' בחסדו לחוש את גודל הצלחתינו. כך - אנו נותרים כנועים, בני תמותה פשוטים שעשו רצון קונם, "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (משניות מסכת אבות פרק ב' משנה ח'). תחושת ההתרחקות מצילה אותנו מטומאת הגאווה וההתנשאות, ומדרבנת אותנו להמשיך ולעשות טוב. התרחקות כזו - היא תכלית ההתקרבות. יתירה מזו. כשאנו פועלים גם ללא תחושת הצלחה וקירבת ה', אנו