הרב ענה לגבי עגונה וכי הסבל שבעולם הוא רק נשים עגונות, הרי יש תאונות דרכים וכו’, כלומר, שאלת הסבל היא כללית בהנהגה האלוהית של העולם ולא נקודתית במקרה צער העגונות. וכן "הגישה הבסיסית של התורה שהנישואין יש בהם מימד מוחלט ואלוקי" וש.."הידיעה הפנימית של בני זוג שהם זיווג מן השמים נותן יציבות גדולה לחיי הנישואין". ברצוני להשיב שיש להבדיל בין סבל שבא בדרך הטבע (כמו תאונה או מחלה), לבין סבל שחוקי התורה מחייבים אותנו לסבול. האישה העגונה חשופה למפגעי הטבע. ביתה יכול להישרף ממכת ברק, היא יכולה לחלות וכו’, אך זה לא תירוץ למה התורה גורמת לה סבל באופן יזום. לולי התורה לפחות הייתה מקימה משפחה. לא מספיק שהיא חשופה למפגעי טבע שהיא צריכה גם לעולל לעצמה סבל נוסף השאלה לגבי אכזריות של אלוהים אינה אותה שאלה כאשר מדובר בחוקי הטבע, וכאשר מדובר בחוקי התורה. וכי יעלה על הדעת שאלוהים יכתוב בתורתו חוקים אכזריים כמו שאסונות טבע גורמים סבל? המחלות והאסונות מהטבע, הן דבר שצריך להישמר ממנו. חוקי התורה הם דבר שצריך לרדוף אותו. יש להבדיל בין הנהגת הטבע והנהגת התורה. זה מאוד מקומם כשאומרים שחוקי התורה אכזריים כמו הטבע. אם כך אדם חושב, באמת אתרחק מהם, כמו מאסונות טבע. לגבי התשובה שהקשר חייב להיות יציב ולכן אסור לאשה לצאת סתם כך, לא ראיתי בתשובת הרב בשום מקום התייחסות להבדל בין איש לאישה, לאיש מותר לגרש ולאישה אסור לצאת בלי גט. כל מה שהרב אמר על יציבות הנישואים, (שהאישה לא תפרק את החבילה לפי מצב הרוח, אלא יש כללים איך מפרקים קשר לפי התורה), לא מסביר למה האיש, ברגע שחשקה נפשו להתגרש רשאי לעשות כן, ולפי התורה אף להקים לו משפחה נוספת בלי להתגרש אם הוא רוצה, והאישה נגזר עליה להיות תלויה בחסדי בעלה. אם אכן הקשר הוא אלוהי ואסור לפרקו לפי מצב הרוח, ויש להתמודד עם קשיים, הרי שהדבר נכון גם לבעל. ואם לבעל מותר לגרש, אז למה לאישה אסור, "דעתן של נשים קלה", ודברים מעין אלה, אינן תשובה מספקת. כי האישה העגונה שבעלה נעלם היא עכשיו סובלת, והסבל שלה שנמנע ממנה להקים משפחה לא ייתכן שזה עונש על דעתה הקלה. בעלה נעלם עם בחורה צעירה בחו"ל והאישה העגונה, שתלויה ברחמי בעלה חסר האחריות שכבר שכח ממנה מזמן, דעתה ממש לא קלה עליה. דעתה עוד מעט נטרפת עליה מרוב צער. אני מצפה כאן לתשובה אמיצה שמוכנה לראות את המציאות, ההתייחסות לאישה העגונה באופן המסורתי היא כמו הסיפור על היהודים שהרומאים באו עליהם בשבת והיהודים לא רצו לחלל שבת אז לא נלחמו בהם והרומאים הרגו את כולם, ואז חכמים למדו מכך שפיקוח נפש דוחה שבת. וכי החכמים לא יכלו לחשוב על זה קודם, אלא יש ללמוד מהסיפור הזה שיש דברים שהחכמים לא חושבים עליהם קודם, עד שמתעורר הצורך באופן קיצוני. מוסד הנישואים אמנם צריך להיות מכובד ויציב ולא ניתן לפירוק כך סתם, אבל מכאן ועד להגיד שהתורה מצפה מאישה שבעלה פושע ונעלם בחו"ל, שתישאר ערירית כל חייה, מה גדול הוא המרחק. והראיה הכי גדולה היא שהבעל יכול לגרש. זה מוכיח שיציבות הנישואים אינה כמו אצל הקתולים, שאסור בכלל להתגרש. אלא מה, צריך לעשות זאת לפי כללים. ובכן, הרי לפי ההגיון הכללים הם שהאישה יכולה לצאת אם הבעל פושע! ולגבי הדוגמא של רון ארד. זה משהו אחר. רון ארד אינו פושע, הוא לא זרק אותה לרחוב. הוא נאמן לה, הוא לא אשם שהוא נפל בשבי. כל השאלה שלי היא כשהבעל פושע. נעלם ולא אכפת לו בכלל מאישתו. מצידו שתרקב בבדידות עד יומה האחרון.

אני מבין שלא הנחתי את דעתך. אולם אני מקווה שבכל אופן מקצת מדברי ענו על השאלות הגדולות שאתה מציב. בנוגע ליחס בין הטבע לתורה אני נשאר בהסברתי שיש להשוות בין השניים באופן בסיסי. הקב"ה ברא את הטבע והוא ברובו טוב. יש לפעמים מצבים שהטבע פוגע בחיים בו. אנו לא יכולים לברוח מהמציאות הטבעית. אין לך יכולת בחירה טוטאלית לברוח מהטבע. אם תברח מהטבע לא תחייה. החיים בעולם הזה אינם נטו ואינם עשוים בצורה שהקב"ה בורא לכל אחד טבע משלו. ולמרות זאת באמונה עמוקה אנו מאמינים בהשגחה פרטית ומאמינים שאם הטבע מאיר לי פנים זה בהשגחת ה' וח"ו כשהטבע פוגע בי גם זה בא בהשגחה פרטית. זה לא נעים אבל גם הלא נעים בא מהקב"ה. התורה הוא חוקי הטבע הרוחניים. גם הם ברובם מאירים לנו פנים ובונים אותנו בדרך נעימה. עליהם במיוחדת נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אולם חוקי התורה הם עוד יותר כלליים ומחייבים יותר מאשר חוקי הטבע. גם בתורה אנו משתדלים לעבוד עם חוקי התורה בצורה שיתנו לנו חיים ולא נפגע ח"ו מן האמת המוחלטת שיש בתורה. אין לנו אלטרנטיבה לעזוב את התורה. אם נעזוב את התורה נמות מבחינה רוחנית. זה גרוע יותר מאשר עזיבת הטבע. לכן אנו קשורים מאד לתורה ואנו משתדלים למצוא את דרכינו בתורה שהיא נעימה לנו . גם כשאנו עומדים בפני נישואין אנו יודעים שאנו נכנסים למערכת מאד פנימית אלוקית ומוחלטת. אנו עושים מאמצים מיוחדים בכדי להיכנס למערכת יחסים הגונה ויציבה. אנו לא מתייחסים לנישואין כדבר שהיום אני רוצה ומחר אם לא טוב לי אני אלך. זה גורם ליתר אחריות בכניסה לחיי הנישואין. ודאי שלא תמיד אנו יודעים לחזות מה שעומד להיות, כמו שבתופעות של הטבע אנו תמיד יודעים לזהות מתי הר געש יתפרץ או מתי תהיה רעידת אדמה. במקרה שאישה מתעגנת אנו לא מאשימים אותה על הכניסה למערכת הקשר הזאת. ודאי אנו לא חושבים שמגיע לה להיות עגונה גם במקום שנהגה בחוסר אחריות בכניסה שלה למערכת יחסים שהתדרדרו למצב הנוראי שהיא נמצאת. אולם אם זה קורה לאישה, ולנו בסופו של דבר אין לנו פיתרון תורני להושיע אותה, אנו מאמינים בסופו של דבר בהשגחה פרטית ושהקושי הנוראי שנגזר על האישה הוא בא מאת ה' כמו אדם שנקלע לאסון טבע. נכון שבחוקי התורה ובטבע הרוחני יש גמישות גדולה יותר משום שמדובר בעולם רוחני, ובעולם הרוחני מחד הדברים עקרוניים יותר אולם מאידך החוקים מדוייקים יותר ויכולים לכסות יותר מקרים פרטיים. [רעיון זה כתוב במזמור י"ח בתהילים. שם יש השוואה בין עולם הטבע שהשמש זורחת לכל בשווה ואין יכולת להתגונן מפניה לעומת התורה שהיא משיבת נפש כל אחד ואחד]. אולם גם לזאת יש גבול ולא תמיד ניתן לכופף את התורה לפי כל מקרה ומקרה באופן פרטני. ח"ו לומר שהתורה יוזמת סבל לאישה. התורה היא מרוממת את העולם להצליח לארגן את החיים שלנו לרמות רוחניות ולחיים שמותאמים לטבע האלוקי שלנו. ודאי שחכמים צריכים להיכנס ככל יכולתם לפטור את המקומות בהם חוקי התורה מונעים את החיים מלזרום ולהופיע. לכן חכמים נכנסו במקומות רבים משום עיגונא וחיפשו פתרונות. למשל חכמים חידשו שלמרות שמבחינת הדין בכדי להוכיח שבעל נפטר צריך עדות שני עדים. באו חכמים ומשום עיגונא [לפי חלק משיטות הראשונים] אמרו שאפילו שיש עד אחד שמעיד שהבעל נפטר כבר מתיר לאישה להתחתן. אולם גם כוח חכמים מוגבל. למשל במקום שאין כלל עדות הם לא התירו את האישה. בדיוק הכללים ההלכתיים וכיצד להשתמש בהם זאת חכמה גדולה. מחד חכמים מחפשים פתרון. אולם מאידך אי אפשר שהתורה שבעל פה תסתור את התורה שבכתב. בנוגע להבדל שבין האיש לאישה זו שאלה גדולה שהיא שאלה נכונה. באמת במשך הדורות באו חכמים וניסו להשוות בין המעמד של האיש ובין המעמד של האישה. כך התפשט החרם של רבינו גרשום שהשווה בין מעמד האיש למעמד האישה. מעת החרם גם לאיש אסור לקחת אישה נוספת על אשתו האחת. לגבי הדין הבסיסי של התורה צריך להבין זאת. יתכן שיש לכך סיבות רבות ולא רק סיבה אחת. יתכן שזה נבע מכך שנשים רגישות יותר ולכן לא רצתה התורה לתלות את חיי הנישואין ברגישותיה של האישה שיכולות לגרום לזעזועים רבים בחיי המשפחה. יתכן שלהפך זה נובע מאחריותה הגדולה של האישה. יכולתה של האישה להיות אחראית למשפחה גורם לכך שכשהאיש לא אוהב את האישה התורה לא סומכת על כך שהאיש יתנהג כראוי ולכן נתה לאיש אפשרות לגרש את האישה גם ללא הסכמתה. אולם אישה שאינה אוהבת את האיש תדע לדאוג לכך שמשפחתה תשאר שלמה למרות המצב הקשה של איש שאינו אוהב אותה מספיק. או לחילופין היא תדע למצוא את הדרך לגרום לאיש לגרשה. ודאי שגם מבחינת התורה אישה שהבעל שלה מתעלל בה אינה חייבת להישאר תחתיו והיא יכולה למרוד בו. המצב החריג בו האיש נעלם או בורח ללא נתינת גט הוא היוצא דופן הקיצוני. בזמן חז"ל היה יותר קשה לברוח ולצאת בלי שידעו על כך. הציבור יכול היה לתפוס את האיש ולכפות עליו לתת גט לפני שבורח. היום הפתרון צריך ללכת גם בכיוון זה. צריך לתת סמכויות רחבות לבית דין. צריך לתת אמצעים רבים לבית דין שיוכלו למצוא ברחבי העולם את הבעלים שמעגנים את נשותיהם ולכפות עליהם לתת גט. במקום ההצעות שלך להתיר לאישה להתחתן ללא חטא משום שאנו לא יכולים להתמודד עם הבעל. אני מציע להתמודד עם הרשעים. אני מציע שנלך ונתפוס אותם נכניס אותם לבית סוהר עד שיסכימו לתת גט. אם מדינה היתה מתנהלת על ידי אנשי אמונה יתכן שהיה נוצר שיתוף פעולה גדול יותר בין בית הדין ל"מוסד" ואז היה ניתן לצוד את הבעלים שממסכנים את נשותיהם. אנו לא צריכים להתעלם מהרע אנו צריכים להתמודד מולו. הפתרונות שאתה מציע הם בסופו של דבר יכולים לעודד דגם של בעלים שקמים עוזבים את נשותיהם מבלי להסדיר את העזיבה שלהם בצורה הוגנת.