קראתי את תשובת הרב ביחס לדברי הרמב"ם לגבי הקורבנות לעתיד לבוא. ברור כי אם אדם יכול לשחוט בהמות לתועלתו האישית, ואינו רואה בכך פרימיטיביות, יכול הוא גם לשוחטם לצורך קורבן לה’ - ואין בכך כל קושי. ואולם הפרימיטיביות לה אנו חוששים בקורבנות לעתיד לבוא, היא בכך שהקב"ה - בניגוד לאדם - אינו זקוק לקורבנות, ואילו האדם זקוק לאוכל, ולעיתים גם לבשר. החשש הוא שאומות העולם יראו בהקרבת בקורבנות היום דבר פרימיטיבי (שאם הקב"ה אינו זקוק לקורבנות, ואף עם ישראל היום אינו "רגיל" בקורבנות, על שום מה יש צורך בהם כיום?), ומה עוד, שבני הדתות הגדולות כיום כבר אינם מקריבים קורבנות לאליליהם (אף כי נוהגים מנהגי עבודה זרה אחרים). ועוד, שגם עם ישראל כבר אינו "רגיל" בקורבנות היום, אלא דווקא בתפילה - ומדוע יש צורך לעתיד לבוא בקורבנות, כיצד מתיישב הדבר עם דברי הרמב"ם? אודה אם הרב יבהיר עניין זה.

נזכר בחז"ל ונכתב ברמב"ם כי בימות המשיח ישארו חוקי הטבע ויהיו עניים ועשירים בריאים וחולים ורק מאוחר יותר יחיו בני האדם חיי נצח. אי אפשר שיהיו מעברים חדים מדי בגוף או בשכל, בתחילת הגאולה אנו חייבים לחזור למצבנו הבריא ורק לאט לאט נתעלה למצב בו לא יהיו קרבנות ומאוחר יותר לא תהיה אפילו תפילה. האדם יהיה מחובר ברצונו עם רצון הבורא כמו שנאמר טרם יקראו ואני אענה. וכך עבודת הקרבנות תימשך בקצב מצומצם עד שלא נצטרך אליה. ואם יהיה קרבן או שנים ביום לא יחשוב מישהו שזה מפרנס את בורא שמים וארץ.